ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


ולו סיגריה לרפואה
בגיל 25 התחלתי לעשן, לא מתוך לחץ חברתי או רצון להרשים מישהו, ככה סתם מעצמי. כנראה שהתת-מודע שלי רצה לקחת את הבחירה הזו לעצמו, כך שכשיגיעו המחלות (חס וחלילה מלהזכיר את המחלה) אוכל באמת ובתמים להאשים רק את עצמי.
ריקי לוי דינר

לאחר שנים בהם הוקפתי במשפחה, חברים וסתם אנשים מעשנים הגעתי לרגע הבודד על המיטה במעונות אוניברסיטת ב"ש וביקשתי משותפתי לחדר סיגריה. "בא לי לנסות" הכרזתי בגאווה לא סמויה על כך שהבחירה הזו היא שלי ורק שלי.
לא נכנעתי ללחץ החברתי לאחר כל השנים האלו, איזה כיף לי, אני מעשנת בזכות עצמי.


התחלות

התחלת ההתמכרות שלי הייתה טפשית למדי. אפילו יותר טפשית מהסיבה המוכרת לעישון של לחץ חברתי. חכמים יגידו, ואני עימם, אם לא נכנעת עד גיל 25 למה להתחיל בגיל זה? צודקים.
שנים של "ישיבות עישון" בקרב חבריי לא גרמו לי להתקרב לאותו חומר ואותו מוצר מאיים.


נהפוך הוא אותן ישיבות העלו בי חמת מיאוס, אפקט העדר הגעיל אותי והצורך להרשים מישהו בגילאים מוקדמים יותר בתיכון נראו לי מיותרים גם כן. הכל נגע לזהות. נהניתי להיות זו שלא נכנעת, ומשמרת את עמדותיה למרות כולם. והאמת...פשוט לא עשה לי את זה.
אחרי גיל 25 , אחרי הפעם הראשונה כבר לא הייתי שונה. כי כולם מתחילים מהפעם הראשונה ואומרים שאותם זה לא יכניע. אז הנה הפעם הראשונה שלי הגיעה והכניעה.


המשכים

זה מתחיל ב"שנור" קטן, ממשיך בקנייה, חוזר לשנור, לקנייה, ובקיצור לאלפי שכנועים עצמיים, הצדקות, הכחשות, שקרים עצמיים וחוזר חלילה. נשמע כמו סמים, כי זה אכן סמים ואל תגידו לי אחרת.
כך זה היה מגיל 25 המהולל עד גיל 30, עד לידת בני. כי עד אז לא באמת הייתי מעשנת, כפי שמגדירים זאת כמותית ספרי הרפואה והחברה. עישנתי מדי פעם.


בגיל 30 לאחר לידת בני הרגשתי כי המקום שלי בחיי נבלע עד כמעט נעלם. לא נותרה ריקי, רק אמא של, רק רעיה, רק תפקודים ביתיים יומיים. שוחקים. נשחקתי עד דק עד כי, שוב, מבחינה זהותית לא נותרתי. הסיגריה הפכה המפלט שלי מפני אותם תפקודים, אותן זהויות.


7 דקות מטכ"ליות, כפי שיודע זאת כל מעשן, בהן ברחתי מכל אלו. בהן הייתי לעצמי. הסיגריה היוותה את התירוץ, הסיבה, התוצאה את כל אלו שאפשרו לי לברוח מהמחנק היומ-יומי. מחנק הסיגריה אפשר לי לנשום אחרת, לנשום את עצמי, את ריקי הישנה. אני מאמינה שלכל אחד ואחת מאיתנו סיגריה שכזו המאפשרת לו להרגיש טוב עם הבריחה, לא להאשים עצמו עליה. לא נתתי לעצמי להעלם אפילו למרפסת ביתי מסיבות אחרות, הרגשתי אשם על הבריחה. עם הסיגריה זה היה אחרת, ברחתי בתירוץ שאני מגנה על ילדי שלא ישאפו את עשן הסיגריות. התירוץ היה מושלם, לגיטימי. נותרתי בתפקיד האם לצד חיפושי העצמי במחנק לגיטימי ושקרי שכזה.


התמכרות

סיגריות ממכרות. עובדה. בריחות ממכרות, גם כן עובדה. לכן כל זוג ממוצע יוצא לנופש לפחות פעם בשנה בלי הילדים. בורח. מעצמו מזהותו החדשה שבחר. חוזר לרגע לזהות הישנה, הזוגית, הרומנטית. ככה זה עם בריחות, אתה מוכן לשלם מחירים מאוד גבוהים בעבור החופש שהן מציעות. מחיר כלכלי של הנופש האחרון, מחיר תשישות של המסע האחרון, מחיר תלות בהורים, ומחיר הבריאות של בריחת הניקוטין. כי החופש שהן מציעות ולו הרגעי מחירו לא יסולא בפז.


התמכרותי אינה פיסית, כבר הפסקתי בעבר ואוכל שוב. אל תצחקו. הקושי הפיסי שבגמילה נמשך שבועיים וזה עובר. בזאת אוכל לעמוד. השאלה אם אעמוד בכאבי הגמילה הפסיכולוגים. אם אוכל לוותר על אותן 7 דקות של חופש שכל סיגריה שכזו מציעה עבורי?


באחת הסדנאות שהעברתי לנשים לאחר לידה, פגשתי בחורה שחזרה בתשובה. לאורך כל המפגשים הציגה עצמה כבחורה שהחופש האישי שלה והיכולת לממש את "שגעונותיה" הרבים, כפי שהגדירה זאת, הינם הדבר החשוב ביותר עבורה. שיקפנו יחד את חייה ובאורח אירוני התברר כי דווקא במקום עם הכי הרבה גבולות וחוקים, כאורח חיים דתי, היא מרגישה הכי חופשייה. באותה הקבלה ניתן לאמר עבורי, כי דווקא המקום של ההתמכרות הינו המקום בו אני מרגישה את החופש. פרדוקס חופשי-תלותי שכזה.


על ניקוטין וצדקנות- אפילוג

אינני בורחת מזהותי החדשה, מי שעוקב אחרי הטורים יכול כבר לדעת כי אני חובקת אותה בהנאה ואהבה. שמחה בחלקי. עם זאת אני מתגעגעת, כפי שכולנו, הורים בני ה- 30+ , ואנשים המתחבטים עם מצב כלכלי, ילדים, הורים של..., עבודה וכדומה מתגעגעים. קוראים לזה דרגות חופש, משהו שהיה פעם בשנות ה- 20 של חיינו כל כך זמין וורסטילי.


יכולנו לשחק בזמן שלנו כרצוננו ולשנות את חוקי המשחק באופן תדיר, על פי גחמות חשקים ומה לא. בעצם...כמעט ולא היו חוקי משחק. הזמן היה נזיל, כעת הוא דחוק.
הניקוטין, הקפה, האלכוהול, הצימרים בצפון/אילת מספקים לנו ולו לרגע את דרגות החופש האלו מחדש, גם אם הן נדחקות לסופ"ש או לילה באמצע שבוע. הנתון העובדתי הוא שכדי לקבלן שוב ולו במנות זעומות של חופש, עלינו להתנתק/לברוח מכל המוכר השגרה, העבודה, הבית...הילדים.


בדוחק הכלכלי גם כן לעיתים אנו בוחרים בריחות זולות יותר מסופי שבוע בצפון: קפה, אלכוהול ניקוטין.
טוב לי עם 7 הדקות המטכליות שלי למרות שאני יודעת כי יתכן ואבכה עליהן בעתיד.


וכפי שכבר נאמר בבית האח הגדול:
קפה=קופאין, סיגריה= ניקוטין....אקסיייטטטטטט............


אתם מוזמנים לכתוב על הבריחות הקטנות שלכם/ן ולא להתבייש בהן. הן האוויר שלנו.

 

טורה של ריקי מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן

 

 

 

להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן
  • סיגריות שושנה - - 4/1/2010 | 00:27
    • תשתדלי להפסיק .מנסיון ,טוב זה לא עושה .ומה שיותר מאוחר גרועה יותר. תוצאות בלתי הפיכות.מצאי לך התמכרות חיובית יותר.בתור אחת שאוהבת אותך
  • התמכרות?צורך? זה שלך! גולי - - 1/1/2010 | 12:25
    • את יכולה לקרוא לזה איך שתרצי ולתת לזה איזה משמעות שתרצי אבל זה עניין שלך עם עצמך. די אנחנו אנשים מבוגרים ומקבלים החלטות בעצמנו אבל הכי חשוב שנחייה איתם בשלום. ההתמכרות שלי היא לספרים גומעת את המילים כאילו הם אוויר לנשימה אולי זו בריחה אולי פנטזיה אבל אני חיה איתה בשלום.
  • מוסיקה באוטו זו הבריחה שלי אסי - 31/12/2009 | 23:57
    • אני כבר שנים מאזין לדיסקים שרק אני אוהב וקונה לעצמי באוטו וזו הבריחה לחופש שלי. זה גם בריחה מהחולי נפש שנוסעים סביבי בכביש מה שהופך אותי ליותר רגוע בנסיעה אבל זה רק בונוס. כל אחד חייב למצוא לעצמו את האי הקטן שהוא רק שלו ושעוזר לו לקחת מידי פעם נשימה.
  • לא שכענת אותי!רדי מסיגריות! אורי - - 31/12/2009 | 20:32
    • או שאת לא יורדת מהן בכוונה פולנית כיוון שאת רוצה סיבה לבכות על כך בעתיד! אוהב את הכתיבה שלך!
  • שכנעת אותי אורי לוי החבר הכי טוב של ריקי - - 31/12/2009 | 14:10
    • אני חוזר לעשן!!!!!!
  • מבינה אותך.... ורד - 31/12/2009 | 12:24
    • אני התחלתי לעשן בבגרויות - מידי פעם והפסקתי. חזרתי לזה בטירונות בגלל הקטע של הפסקת סיגריה/פוזה עד שהייתה לי התקפת ניקוטין/שיעול - ואז החבר שלי (היום בעלי) גילה לראשונה שאני מעשנת, אבל גם אז הפסקתי. בשנים האחרונות אני מעשנת 2-3 סיגריות אבל רק כשיוצאים עם החברה - וזה לעיתים רחוקות, וכמובן שבהריונות לא עישנתי (יש לי 2 ילדים). אני בהחלט מבינה אותך על ה- 7 דקות כי לפעמים אני צריכה אותם גם ואין לנו... מזל שלי שאין לי מרפסת בבית כי אז הייתי מבלה שם לפחות פעמיים באחה"צ/ערב - ורק בשביל "לנשום אוויר" !

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites