ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


אנחנו דור מפונק?!
השכם והערב אנו מוצאים התייחסויות בתקשורת ובחיי היום יום על הקונפליקט שמנהלת אישה בחיינו המודרניים בין המשפחה, לקריירה, וכסף (בכוונה הוספתי כאן את הכסף כבעל  משמעות מאחר ואני מאמינה שמרביתנו היו עובדים/ות פחות אם לא הייתה משכנתא...)
אורנה מלכי לבנה

יום בהיר אחד מצאתי את עצמי מנהלת מיני דיאלוג עם אחת מעובדת המשרד.
אותה עובדת שנקרא לה "א" – טענה נחרצות בפני, כי לדור הנשים שלה (הדור של אמא שלי לערך) היה הרבה יותר קשה מהדור "הצעיר" של האמהות, קרי דורי שלי- קרי אני וחברותי.


כלוחמת צדק כמובן שנחלצתי לטובת הקבוצה שאליה אני משתייכת.
האומנם? אני עובדת פחות קשה מאמא שלי ומבנות דורה?

 

ובכן אמהות וסבתות יקרות שלי- ככל הנראה הדיון הזה ייסוב תמיד סביב צירו כאשר דור הסבתות יטען שלהן היה קשה יותר. הרי היה זה עידן בו נשים בראש ובראשונה נקראו לאחזקה שוטפת של הבית והמילה עקרת בית נפוצה הרבה יותר, הילדים הלכו בבטחה כל בוקר לגן ולבית הספר ואחוז נמוך יותר של נשים יצא לעבודה ואם כן אז בתפקידים המתאפיינים כנשיים כמו מזכירות, מורות וכדומה.
לא היו קניונים ולא סופר פארם, לא הפרעות קשב וריכוז וכולם התגייסו לצבא, הכבישים היו צרים אבל הרבה יותר בטוחים לנסיעה, המשכורת הייתה מספיקה גם למשכנתא  וגם לא הייתם צריכים  יותר מאשר חצי כיכר לחם וגבינה לבנה. לאופנה קראו "מודה" והמודל הכי סקסי לנשיות (גם היום) היה עגלגל ואנושי- מרלין מונרו. הפוליטקאים היו ברובם אנשי צבא שהתקדמו מתוך אידיאל לטובת המדינה. לא היה מיקרו ותמיד היה אוכל מוכן מבושל בבית, השתמשתן בתחבושות היגייניות ללא כנפיים, חיים יבין היה כוכב עליון ועוד.

 


אמא יקרה, "א" יקרה ודור הנשים הישראליות, דור ראשון, או דור שני: עם כל חיי הנוחות שלנו, איננו מפונקות אנחנו עובדות מאוד קשה, עדיין התפקיד הנורמטיבי של האישה הוא אצלנו כמעט בבלעדיות מוחלטת, אבל במקביל תפקידים ותחומים נוספים קיבלו נפח גדול יותר:
שעות העבודה התארכו, וכל אחת מאיתנו נדרשת להוכיח את עצמה כדי להשתלב בשוק העבודה, אנו חיות בפחד מתמיד שיפטרו אותנו בהריון או אחרי הלידה (הרי עכשיו נעדר יותר בגלל מחלות הילדים), אין שוויון בין המינים, אנו נדרשות להיות שוות בכל דבר לגברים אבל בבית עדיין שייך לנו התפקיד המסורתי.

 

עדיין אנחנו נקום מוקדם לילדים, נארגן חוגים, נלך לרופא, ננקה, נכבס, נבשל, וגם אם אנחנו יכולות להרשות לעצמנו להחזיק מנקה או מטפלת או חס וחלילה אופר עדיין המעורבות האחריות כולה על כתפנו.

 

נסיע את היורשים (נכון שמהצד זה נראה נורא פשוט לשבת באוטו להוביל את הזאטוטים לביה"ס, לנסוע לעבודה, לחזור מהעבודה, לעשות איסוף של הילדים, להסיע את X לחוג ואת Y לחבר, לנסוע לסופר, לחזור לאסוף את כולם ובכל הסעה שכזאת גם לחגור כל אחד מהם?).


לא נכנס למיטה לפני השעה 22:00 בלילה וזאת אחרי שלא נחנו אפילו דקה מול הטלוויזיה ולא עצרנו בין שתיים לארבע.


ובמקביל לכל זה

אנחנו דורשות מעצמנו גם להיראות טוב (הרי הופעה נאה כרוכה בעבודה קשה), לטפח, למרוט, להסיר, להתעדכן אופנתית, להתאפר, להסתפר, לרזות, להתעמל וגם להיות מאהבות וחברות לבן הזוג...


הבדל המשמעותי ביותר הוא, שאנחנו מתלוננות!
הרי, אם לא נתלונן איך נקבל מחמאות?
*הטור מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן


להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites