ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


בחירות

לטעמי, הכל מסתכם בחיים בשתי בחירות מרכזיות המכוננות את שאר חיינו: צריך לדעת למי להוולד וצריך לדעת עם מי להתחתן. לגבי...יתכן ונכשלתי בשתיהן, יתכן והצלחתי בשתיהן מה שבטוח שעם בחירה הומוריסטית עוברים הכל בשלום.
ריקי לוי דינר

בחיים הכל זה עניין של בחירה, כך יגידו לך טובי המאמנים, הפסיכולוגים ואלו שטוענים באמת ובתמים שיש להם עין שלישית. אתה בוחר אם להיות שמח או עצוב, בריא או חולה וכו' וכו' וכו', כפי שאמר פעם מלך סיאם.


אני אישית מסכימה עם המנטרה של בחירות אך לא בצורתה הגורפת. אין ספק שלבחירותינו השפעה אף על מצבנו הפיסיולוגי, הכלכלי וכל סטטוס אחר שנבחר, עם זאת הבחירה לכשעצמה לא תשנה מצב בריאותי, או אולי תשפרו.


בעצם, לטעמי הכל מסתכם בחיים בשתי בחירות מרכזיות המכוננות את שאר חיינו:

  1. צריך לדעת למי להוולד.
  2. צריך לדעת עם מי להתחתן.

לגבי...יתכן ונכשלתי בשתיהן, יתכן והצלחתי בשתיהן מה שבטוח שעם בחירה הומוריסטית עוברים הכל בשלום.


בחירה מספר 1-למי להוולדנולדתי.
פנצ'ר. לא היה מתוכנן. ולא רק שלא שנולדתי ולא היה מתוכנן, גם נולדתי למשפחה לא מיוחסת. עמדו בתור כמה לפני, אחד בנאי, אחת אריסון ואני. לוי. סתם לוי.
ככה זה בחיים. הכל תלוי באיזה תור אתה עומד.
אבל באמת אין תלונות. יש הרבה יתרונות לילדות לא מתוכננת. אחרי שהתרגלתי לרעיון של ההורים שלי והם לרעיון שלי-הבת שלהם. הם החליטו להביא עוד ילד לעולם.
עם כוונה, לא פנצ'ר.

עמד באותו התור האידיוט. יצא גם לוי. סתם לוי.
ההורים שלי למדו אותי להתייחס לאחי הקטן, בכבוד. את הבכורה הם אמרו תתנהגי כמו הגדולים. אז בחרתי להתנהג כמו הגדולים.
כשהוא היה בן שנתיים אני בת שש, הוא עצבן אותי פעם ראשונה. אז העברתי עליו את המכשיר הזה שאמא מיישרת איתו בגדים. מאז לא נתנו לי לשמור עליו יותר.
אחר כך בגן, השאירו אותי שנה, לא עליתי לכיתה א'. אמא שלי חשבה שאני נמוכה מדי. . . 
היתה לה תקווה שאם אחכה עוד שנה אולי אני אגבה. אחרי שנתיים בגן חובה היא התייאשה.
התחלתי כיתה א' בגיל 9.
נמוכה, ולוי. סתם לוי.
אחרי זה כבר לא היו בעיות. כולם הפנימו את העובדה: הילדה לא נוסקת.
ועדיין הייתי לוי, סתם לוי.


בחירה מספר 2-עם מי להתחתןאולי אחת הבחירות הכי חשובות העוברות על כל בחורה באשר היא, וזאת אם לא ניקח בחשבון את נתוני הסטטיסטיקה לגבי גירושים. האמת היא גם אם ניקח אותם, עדיין החלטה חשובה כי גם אם

נמצא עצמנו, רחמנא ליצלן, בקוטב המתגרשות הרי שחשוב עם מי נכנסנו מתחת לחופה על מנת שנוכל לסחוט אותו בבוא היום כנדרש.
אך קצת אחורה בזמן, לעניין הבחירה, הבחירה שלי.


אכן הייתה בחירה קשה, המונים צבאו על דלתות ביתי מתחננים כי אקח את ידם, או שהם את ידי, בכל אופן נלקחו ידיים בסצינה הזו.
לא שעיתי לחיזורי כל אחד, אמרתי כי על בחיר ליבי להיות מיוחד, אבירי, אצילי. לא כל אחד. כשפתחתי את הדלת וראיתי כי הכל דומיין לשווא, הכרתי במציאות, הזמן דוחק המלאכה מרובה, הביציות מזדקנות יש לעשות מעשה- ובמילים אחרות הגיע הזמן לבחור מן הקיים.
השוק קשה זו האמת.


לאחר ימים כלילות אותם בילית במועדון הפורום הבאר-שבעי (שייזכר לעד לטובה) הגעתי לבדיקת עיניים שגרתית אצל האופטיקאי שלי בראשון-לציון.
איך אומרים תמיד? זה יגיע ברגע שהכי לא תצפי לו, או לא. אז זהו לא ציפיתי, לא שעיתי, לא יגעתי אך מצאתי.
נכון! אאוריקה.
הכרתי את בעלי בחנות המשקפיים. על הזמנת חתונתנו היה כתוב ספק באמת ספק ברצינות "זה מה שקורה כשלא רואים טוב".
אתם מבינים גם הבחירה באשר לבעלי לעתיד, אב ילדיי, לא הייתה בחירה מושכלת כי אם מטושטשת "טושטוש" כפי שנאמר בסרטי הבורקס.
אני לתומי חשבתי כי מולי עומד נסיך חלומותיי, גבוה, תמיר, חלק ובלי זיפים, על סוס כמובן. הוא מבחינתו חשב כי מולו עומדת נערה בלונדינית שופעת חזה, עם ראש מורם המתנשא לגובה של....
אני גילית, מאוחר מדי כמובן, כי מולי גבר ממוצע, חביב למראה עם זקן צרפתי וללא חיית משא, והוא מבחינתו גילה, שוב מאוחר מדי, כי מולו גמדת אכן בעלת עיניים ירוקות ואת עניין החזה ..נשאיר לטור אחר.


בכל אופן, כך בחרנו את אחת מבחירות החיים הרות הגורל שלנו, בחירה מתוך הטעייה אופטית.
כשאמרתי לבעלי יום אחד כי הוא קיבל את הטובה שבבנות משפחת לוי (ויש שלוש כולל אותי) הוא טען כי לא קיבל בהכרח את הטוב אלא את מה שנשאר היות ואחיותיי היו כבר נשואות. אמת, יציב, שריר וקיים. מה שמוביל אותי להתייחס ביתר שאת לבחירותיי האחרות בחיים...


וכרגיל הגענו לחלק הזה המכונה בישראל-...וברצינות....אין לי חרטה ולו אחת על כל בחירה שנעשתה בחיי. אין זה אומר כי אם הייתם מסובבים את גלגל חיי לאחור לא הייתי מתנהלת אחרת, ועוד איך הייתי. אז איך אין לי חרטה תשאלו? נו...תשאלו. טוב בסדר אסביר.


היום, ממרום 35 שנות ניסיון בענף הזה שנקרא חיים, עם הידע הנצבר והרזומה הייתי משנה כמה מבחירות חיי שנעשו בחופזה מתוך התלהבות גיל העשרים והתלהמות גיל הטיפש-עשרה. עם זאת,

ברור לי כי לא ניתן להיות עם ידע של גיל 35 בגילאים אלו וכי כל בחירה שנעשתה בעבר התאימה עצמה לזמן, לתקופה ולגיל ולכן נעשתה בחוכמה לזמנה היא. מסובך? לא כל כך. הנה הפירוט:
גיל 25 מוצע לגב' לוי דינר, להלן-אנוכי, להמשיך לנהל משרד יחסי-ציבור והפקות בתל-אביב ולא לעבור ללימודי התואר הראשון באוניברסיטת בן-גוריון. בעלי המשרד כל כך חפצו ביקרי עד כי הציעו לי

תשלום מלא בעבור לימודים באוניברסיטה הפתוחה, רק תשארי ביקשו (מימיי לא חוזרתי כך על ידי גבר ו/או בכלל). למרות ההצעה המפתה מחליטה הגב' להדרים אל ערבות הנגב ולהשתקע שם.

שנתיים אקדמיות שמילאו את חיי והעשירו אותם למכביר עמדו להתחיל. עם זאת, אולי אם הייתי נשארת בתל-אביב הייתי היום במקום מקצועי טוב יותר, אולי הייתי כלכלית מסודרת יותר, אולי....אולי. רק אולי.


בגיל 26 גב' לוי-דינר להלן- אנוכי, למדה באקדמיה מסלול מדעי ההתנהגות. ל"אנוכי" היה ברור כי אינה רוצה להפוך פסיכולוגית מן המניין ולכן ויתרה על השלמת תואר ראשון בענף זה והתמקדה בלימודי

הסוציולוגיה- ענף מעניין למדי לכשעצמו. בחירה נכונה להבנתה דאז באשר למסלול המקצועי. היום, אם הייתי חוזרת לאחור הייתי משלימה מסלול זה לא בכדי להפוך פסיכולוגית, זאת עדיין אינני רוצה, אך בשביל לפתוח לעצמי יותר דלתות בענפים טיפוליים אחרים.


העניין הוא כזה,יש לנו באמת שתי בחירות:

  1. להסתכל לאחור ולהגיד לעצמנו ומה אם..... בחירה שתותיר אותנו מיואשים, מתוסכלים, מהורהרים, מעורערים ומה שבטוח לא מרוצים.
  2. להסתכל לאחור ולהבין כי עם הידע והכלים שהיו לנו בעבר בחרנו באופן הכי טוב עבורנו דאז. כעת עם הידע הנצבר, יש להתסכל קדימה ולבחור, מחדש, זאת אומרת לבצע בחירות מושכלות שיקדמו אותנו ואת חיינו (למרות טעויות העבר).


לא תמיד זה קל, אני מודה. אבל בשבוע האחרון אימצתי לעצמי מנטרה חדשה. במקום להגיד "יהיה בסדר" (משפט שניתן לקוראו באין ספור טונציות ופרשנויות) אני (שוב!) בוחרת לומר משפט אחר שניתן לקוראו רק באופן חיובי, מה כבר יכול לקרות? מקסימום נבחר אחרת....


אז איך שלא תבחרו, רק תזכרו, כל בחירה נכונה לזמנה כך שלא רק שיהיה טוב.
"יהיה נפלא, זה בטוח!"
(תגידו את זה כמה פעמים ותראו איך אתם מחייכים).

 

טורה של ריקי מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן

 

*

 

 

להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן
  • כ"כ נכון חגית - - 23/12/2009 | 20:31
    • ממרומי גילי (36 - לא ייאמן איך הזמן טס גם כשלא תמיד נהנים), אני מדי פעם חוזרת אחורה ושואלת האם הייתי מוותרת על משהו ממה שחוויתי. וחוויתי ה-מ-ו-ן ! גם דברים מאוד לא נעימים. ועדיין, אני יודעת שאם הייתי מוותרת על החוויות הללו (וגם על טראומות לא מעטות) בטוח שלא הייתי נמצאת איפה שאני היום. ואני במקום לא רע בכלל היום. עם כל הקיטורים והתלונות - תמיד יכול להיות יותר גרוע. אז כנראה שהבחירות שעשיתי לא היו רעות בכלל.... (-:
  • בחירות או לא להיות אסי - 17/12/2009 | 23:54
    • החיים שלנו מורכבים מאלפי צמתים בו אנחנו צריכים לבחור כיוון ורק כשמתחילים לחפור בצומת זה נהיה מסובך. ללכת עם הלב ולעשות מה שטוב לנו תמיד יהיה יותר חשוב. והעיקר...לבחור!!!
  • נהיניתי מאוד מקריאה... ז'ניה - - 17/12/2009 | 23:28
    • צריך להיות בזמן הנכון במקום הנכון....אולי זה לא תמיד נראה לנו, אבל זה הנכון בשבילינו לאותו הרגע...זה כל כך נכון! תודה, ריקי

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites