עולמנו מתהפך, משתנה, מטלטל. כיום שישה ימים לאחר הלידה, נרי עלה כיתה (כפי שאומרים בשפה פגייתית), הוא כבר אינו מונשם, מעכל סימילק באמצעות זונדה ומתקדם....
הטור הזה מלא קטעים ורשמים שכתבתי בבית החולים.

נשימה 1
הוא מונשם.
מונשם. אינו נושם בכוחות עצמו.
מונשם.
אני מנסה לעכל את משמעות המילה ומרגישה כי איני יכולה, לא בהקשר של בני.
אני מכירה אותה מעולם המבוגרים, מונשם- אנשים שהמכונה מחזיקה את חייהם.
תמונות מ- ER וסדרות אחרות עולות במוחי בהקשר זה, לא בהקשר תינוקות, לא בהקשר בני.
הם מסבירים לי, הצוות הרפואי כי מונשם אצל פגים, כמוהו כעזרה בנשימה, וכי אל לי לדאוג, לא היה רגע אחד בו בני לא נשם. הוא תמיד נשם, רק עם עזרה, קטנה, גדולה, אך רק עזרה.
ואני רק שומעת שוב ושוב את המילה הנוראית הזו, "מונשם", ורואה את חזהו עולה ויורד, עולה ויורד באמצעות צינור המפעיל את ריאותיו הקטנטנות ולא מאמינה.

נשימה 2
מנסה לומר לעצמי כי אני אמיצה, כי יכולה גם לזאת. ואני יודעת כי אני כן, אני אשרוד גם את זה ללא קשר לאומץ. כי כוחותיי יוכלו לעמוד לי בעבוד הנזקקים להם; ילדיי, משפחתי, ביתי.
אך אני מרגישה כבר מרוקנת, לאה ובלה. רוצה לנוח מהשנה האחרונה, להתרוקן, לצוף, לא להזקק לכוחות אלו אלא פשוט לנשום. באוויר הפתוח, נשימה גדולה; שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה.
כה פשוט וכה קשה הוא השגור.
לנשום.

שפה פגיתבפגיה מדברים שפה אחרת. מדברים שפה של לאט, של סבלנות, של כמעט, של כרגע.
שפה שאינני מורגלת בה.
אני שואלת למצבו האחות עונה לי "כרגע, הוא יציב".
שואלת אם מצבו נחשב משתפר, והיא עונה לי "אצלנו מדברים מרגע לרגע לא מדברים בתהליך, כרגע בסדר".
שואלת אם נשקפת סכנה לחייו, והיא עונה "כרגע לא".
אני רוצה להגיד לה שאני יודעת שכרגע, שאני יודעת שתמיד הכל יכול להתהפך, להשתנות בכל דבר בחיים. אני רוצה גם להגיד לה שלעיתים התקווה היא כל שיש לאדם ואל לנו לקחת לו אותה.
אבל בפגיה לא מדברים את השפה הזאת, לא האחיות.
מדברים כרגע.
התקווה מגיעה ממקום אחר. כי יש מראות, לצד השפה, שרואים רק בפגיה. הורים שמחזיקים עולל קטן ושרים לו דואט חרישי מלא שמחה, אמא שמחזיקה את פרי בטנה וזה מדהים, וזה מעניק תקווה ושובר אותי בדיוק באותה המידה.
אסור לי להרים אותו עדיין, רק לגעת, אפילו לא ללטף; מגע עמוק. הוא שוכב, מונשם, לא בוכה.
אני בוכה בשבילו, עבורו, עבורי, פורקת.
ורוצה להגיד לו שלילות טרופי בכי ללא שינה נראים לי הדבר המתוק ביותר עלי אדמות.
כרגע.

שפיות
אני מתקשרת לחברותיי ומזכירה להן שצריך לחגוג מומולדת למאיה ביום חמישי. תחגגו בלעדיי, אני אומרת להן, "אבל אל תשכחו לחגוג".
"תגידי לי את שפויה?" הן אומרות לי. "אין לך מספיק ממה להיות מוטרדת?"
אני מתקשרת לעורכת שלי ואומרת לה שהחיים מזמנים לי את הטורים הבאים וכי ביום רביעי הטור הבא יהיה על שולחנה.
"תגידי לי את שפויה?" היא אומרת  לי. "אין לך מספיק ממה להיות מוטרדת?"
אני מתקשרת ומתקשרת...מוודאת כי החיים זורמים כתקנם, שומרים על שפיותם ובכך מוודאת את אחיזתי בשפיותי. כי אם לא אז אשתגע.
שנה של נסיונות, התנסויות המתחילות לחלחל לא רק אל עצמי ותודעתי, אלא אל זוגיותי, ביתי ושפיותי.
אז אני מתקשרת ומתפקדת מוודאת כי הכל מתקתק...
וכותבת, וכותבת, כותבת את שפיותי לדעת......

עגלה שקופה

בכי של תינוק, מחלקת יולדות.
במחלקת יולדות שומעים את כל סוגי בכיי התינוקות.
את כל סיפורי ההריון ושמירת ההריון; ההזויים, המפחידים, המצחיקים, הטרגיים לצערנו, הקלילים, הקשים, המשפחתיים. הכל.
במחלקת יולדות עגלות שקופות מסיעות תינוקות שמנמנים, קרחים, שעירים, מן התינוקיה אל הוריהם וחזרה.
מורמים ומורדים, מחייכים, עטופים, בוכים.
גם אני רוצה עגלה שקופה.

 

טורה של ריקי מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן