ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


מכתב לעצמי
כבר שנה שאני בבית. שנה בה אני מגדלת את נעמי ומגלה בד בבד שבמקביל אליה אני מגדלת אף את עצמי, מחדש. שנה של הפתעות, בלתמ"ים, חוסר תכנונים, שנה של גילוי.
בדצמבר 2008 ילדתי את נעמי, בינואר 2009 התפטרתי ממקום עבודתי מזה שש שנים, התפטרות ידועה ומתוכננת מראש. אהבתי את העבודה, מאוד יש לציין, אך הארגון שחק אותי בכל כך הרבה רמות ולא אפשר לי לצמוח בתוכו עד כי גם האהבה אל המקצוע לא הספיקה.
ריקי לוי דינר

התכנון היה מסודר והגיוני, להתפטר לקחת את כספי הפיצויים, שלא היו רבים יש לציין, ולחפש עבודה בארגון מקביל אך בעל תנאים טובים יותר. החיים טפחו על פניי. תכנונים לחוד ומציאות לחוד. כעבור כשלושה חודשים גיליתי כי אני שוב בהריון, לא הייתה תהייה באשר להשארת ההריון אך תהיות אחרות עלו: מה יהא עליי? מה מבחינת חיפוש עבודה? מה יהא מצבנו הכלכלי? ועוד.
בד בבד, החלו גישושי חזרה, מכורח לא מרצון, אל מקום העבודה הישן. גישושים שנגמרו במפח נפש והוכיחו מעל לכל צל של ספק מדוע אותו ארגון הינו כה נצלני, שואב ואינו מפרגן לעובדים בשורותיו.
השנה שלי התחילה בחשש כלכלי גדול ובתחושת נטישה גדולה אף יותר.


מכל מקום עבודה שעבדתי בעבר (ואני עובדת מגיל 14), נותרו לי חברים אנשים יקרים שלימים הפכו בני בריתי מעבר להיותם  עמיתים למקצוע. לא מהארגון האחרון בו עבדתי. למרות כל דברי החנופה בעת עזיבתי, למרות ההבטחה להיות בקשר ו"האנחנו עוד כאן", ברגע בו נסגרה הדלת וזאת בצורה יפה יש לציין, נשכחתי. עברתי בתחילת השנה את אותם השלבים אותם עובר אדם היוצא לפנסיה. תחושת ריקנות, חוסר מעש, תהיות באשר לפועלי ולערכי האישי. למרות הידיעה כי אלו תהליכים נורמליים העוברים על כל אדם שנפלט ממעגל העבודה, החברים והשגרה, נשאבתי אל תחושות הנטישה וחוסר הערך.


כמי שמנחה סדנאות לנשים לאחר לידה, תמיד ציינתי בפני הנשים שבסדנאותיי את חשיבות הכרת העצמי מעבר להכרת האמהי, הודיתי בפניהן כי אינני מסוג האמהות הטוטאליות וכי חשוב לי להשאיר פינה ולו הקטנה ביותר בה אני רק ריקי ולא אמא של....
והנה אני לצד המניפסט הגאה שלי, נאלצת לשבת שנה בבית לגדל את ביתי, להיות בהריון ולחוש כי כל הגדרתי העצמית הצטמצמה ל"אמא של...".


הגילוי
שלום, אני ריקי ואני אמא של....אמא גאה. אני גאה כי למדתי כה רבות בשנה זו עד כי אני כמעט יכולה להגדירה כשנה המוצלחת בחיי (כמעט, היות ואינני רוצה להיות כה דוגמטית).
למדתי את ערכי העצמי מחדש, למדתי את כוחי, את כוח משפחתי ועוד כוחות ויצירות רבות שנגלו לי בשנה זו.
תחושת הנטישה שחשתי בתחילת השנה, פינתה מקומה לתחושת הרגע הנכון. הרגשתי כי ברגע בו כולם ויתרו עליי הגיע הזמן לבחור בעצמי, מחדש. הפעם הייתה זו בחירה שהובילה למעשה ולא רק לתיאוריה.


נטישת מקום העבודה, ניתוק הקשר עם מספר חברות בתחילת השנה הותיר אותי עם האנשים הנכונים והבחירות הנכונות. התחלתי לפעול.
זו הפעם הראשונה בחיי למשל, שאזרתי אומץ והתחלתי לכתוב לא רק למגירה (עיניכן הקוראות), יצאתי אל האור עם כל החשש מחשיפה, מצאתי דרכים לעבוד גם אם לא במקצוע לצד גידול הילדים, מתוך הבנה וידיעה הכי ההתפתחות המקצועית אולי משתהה אך תגיע.


אני חושבת שהחוט המקשר של כל פעולותיי הוא בדיוק זה, אלו פעולותיי ולא חלומותיי. שנים חלמתי, חברים ואנשים יקרים המכירים אותי זה מכבר שואלים אותי לאורך כל השנים שעברו "נו מה עם..." ומה עם..." כאשר כל עם כזה מתייחס לחלום אחר שלי. בדמיון הפלגתי רחוק, רחוק מדי עד כי תמיד ראיתי רק את נקודת האופק אך לא את הדרך אליה. לכן נתקעתי, שנים.
היום אני בדרך, לא רק בחלום, אני חושבת שללא תחושת הנטישה, ללא הכורח של להיות שנה+ בבית, כל אלו לא היו קורים. הייתי נשאבת מחדש לארגונים, להרגלים, לסוג של בינוניות המאפיינת כה רבים. לא משום שאינם חולמים אלא משום שכשיש ילדים, משפחה, עול פרנסה ועוד מילים של גדולים, הבינוניות הופכת נוחה.

 

אופטימיות קוסמית
שנים מנסים חברים יקרים שלי ללמד אותי את אומנות ההתבוננות המלאה, זו של חצי הכוס. בכל פעם שהצליחו, הייתה ההצלחה מחזיקה מעמד זמן קצר ביותר ומפנה מקום של כבוד, שוב, אל הציניות והסרקזם. ידעתי ללוות אחרים בתהליכי שינוי, ללמדם לראות את חצי הכוס המלאה, ולהתבוננן באופטימיות על חייהם. ללמד ידעתי לא ללמוד. הסנדלרית הלכה יחפה.


בשנה זו יותר מכל לימדו אותי החיים שיעור זה. כשאני קוראת לעיתים מחדש את הטורים שכתבתי (כן! אני עושה זאת), אני מגלה עצמי מחדש ומבינה כי הפכתי אופטימית ושמחה בחלקי בצורה אולי חסרת תקנה לפולניה. השלמתי עם השהייה בבית למרות שלא האמנתי שזה יקרה, השלמתי עם ההשהייה המקצועית, עם מקצועו של בעלי, עם חוסר המיצוי הנוכחי ועוד הרבה דברים. לעיתים אני לא מאמינה כי זו אני שמדברת/כותבת.


כפי שכתבתי בתחילתו של מכתב עצמי זה, זו הייתה שנה של גילוי עצמי מחודש, נכון וטוב עבורי.
אינני משלה עצמי, אני מודעת לעובדה כי בתום שנה זו אאלץ לצאת לעבודה כשכירה בשל אותן מילים של גדולים כפרנסה, מצב כלכלי וכדומה. עם זאת אני יודעת היום כי יש בי כוחות לפתח לצד אותו מקום מקום אחר שלי עצמאי, מקום מגשים. זהו תהליך צמיחה אישי שאינני מפחדת ממנו יותר, והוא אפשרי רק הודות לעבודה שמשך השנה שעברה, והשנה הקרבה אני בעיקר "אמא של...".

טורה של ריקי מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן


להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן
  • מפחיד לקרוא את התגובה של אדון שוורץ בני - - 25/11/2009 | 14:16
    • אופטימיות מבחילה?! וואו... כנראה שמאחורי השם הזה מסתתרים חיים לא קלים... ריקי היקרה - תמשיכי עם ה"אופטימיות המבחילה" שלך... הלוואי שכולם בעולם הזה היו קצת יותר אופטימיים, אולי העולם היה נראה קצת יותר טוב... שיהיה הרבה מאוד הצלחה בהמשך הדרך! בטוח שתגיעי למקומות טובים!
  • כל הכבוד לך - אני פשוט התחרפנתי בבית וחיכיתי כבר לחזור לעבודה. גם אני אוטוטו שוב יוצאת לחופשת לידה ופשוט חרדה מהמחשבה על כמה חודשים של רביצה בבית... חגית - - 21/11/2009 | 19:23
  • אמא של... הצלחת להניח בצד את ה- ברור והמובן מאליו... ולהראות לכולם את היופי והייחוד שבכל אחת מאיתנו כ"אמא של..." נופר - - 20/11/2009 | 13:32
  • טל יקירי ריקי - - 20/11/2009 | 01:15
    • אהבתי את המונח אופסימיות, אאמץ אותו. איני נחה על זרי הדפנה, אני מפוכחת. ובטון שאולי ישמע מצטדק, למרות שלא לכך הכוונה, אמליץ לך לעלעל בשאר טוריי ולראות, אולי להבין, כי אני מודה ובוכה גם על רגעי הקושי. אינני קוסמית במובן של ראיתי את האור, קצת יותר מפוכחת. טוב לי. ועל האיחור של היום...עליי.
  • אופסימיות זהירה טל שוורץ - 19/11/2009 | 22:41
    • האופטימיות שלך מבחילה, אני תמיד חושד באופטימיים למינהם שזו דרכם לבטא את מרוצותם הבלתי נסבלת מהסחרחרה הכאוטית שמכונה חיינו. באים אותם אופטימיים ואומרים: "אנחנו שלמים עם עצמנו ועם הסובב לנו, כמו שאנחנו, כמו שהם". היום ראיתי גור חתולים מיילל ברחוב. אולי רק קרא לאמא שהתעכבה מעט ואולי הייתה זו יללתו של עוד גור נטוש שגורלו נחרץ. נזקקתי למנה גדושה של "אופטימיות" כדי לקבל את משוגותיו של העולם מלא הסבל הזה ולהמשיך בדרכי. אני הרי אימצתי חתלתולה כזו לפני מספר חודשים ממש מאותו מקום, עם אותן הטרוניות בפיה כלפי העולם. אולי אי אפשר להכיל את כל הסבל שקיים בעולם הזה, כי תמיד יש עוד חתלתול עזוב ורעב שזקוק לארוחה חמה ונחמה, אולי אופטימיות היא הדרך היחידה לשמור על שפיות (יש שיקראו לזה איזון) בכך שמצליחים לא לראות את הצרות שמקיפות אותנו מכל עבר. ובכל זאת אני חשדן באופטימיים שכן אין ארוחות חינם, גם לא במימד הרגשי. אני תוהה פעמים רבות למי זה עולה בסופו של דבר וכמה, בכל פעם שמתווסף חבר נוסף למשפחת האופטימיים? האם באמת יתכן הדבר שמדובר בקליקה האולטימטיבית, כאשר האופטימיות מהדהדת לה בין החברים, משרה נינוחות והבנה, הזדהות ואהבת הזולת. אני מקווה שכן, גם אם איני שותף לתחושה זו עדיין. בינתיים אשמור על אופסימיות זהירה. מזל טוב (באיחור של יום) :-)
  • אכן...אנחנו מתכננים, והחיים מנהלים...אותנו ז'ני - 19/11/2009 | 15:24
    • אני מאוד אוהבת אותך ואת המשפחה שלי (גם מרחוק). את מרגשת! כל פעם בטור שלך, את מאירה את עיניי על עוד משהו שאני צריכה לשים לב אצלי, להתייחס, לקבל, להבין... גם אני תכננתי, גם אני חישבתי...:-) והינה אני...בעיר חדשה, סביבה חדשה, חיים חדשים, עולם חדש, בגרות מחודשת, מציאות מתחדשת... ואני מאוד אופטימית. תודה לך על האופטימיות :-)
  • ליקירי ככלל ואורי בפרט ריקי - 19/11/2009 | 15:08
    • תודה על התמיכה והפרגון שאני קוראת פה בשורות. אחד המאמנים הטובים שלי הוא אורי ידידי (הנה אתה), הוא אותו אופטימיסט מושבע שקורא לי "המורה" ופולניה" בטווח שבין ההומור לאמת. שנים מנסה ללמדני להסתכל על חצי הכוס המלאה. הנה אני מצליחה- כמוך. תודה
  • אני מחשיבה עצמי מה"חברים אנשים יקרים שלימים הפכו בני בריתי" שרון - 19/11/2009 | 14:22
    • אני חושבת שאת כותבת נפלא (ובכלל לא ידעתי) ואיזה מזל היה לך ולנו, לכולנו, ששנה זו הגיעה, שאילולא כן, לא היינו יכולים לקרוא את מה שיש לך להגיד ויש לך !! וזה חשוב וטוב ונוקב !! אני שולחת לך שוב ברכות יום הולדת שמח למרות שדיברנו אתמול. אני מתגעגעת ומתה לראות אותך ונמאס לי שכל הזמן מישהו מאיתנו או משפחתנו חולה והדבר מעכב את מפגשנו. אני מאחלת לך שתכתבי המון ושגם יצא מכך ספר ושתמצאי בדיוק את העבודה שמתאימה לך כדי לספק את המלים של הגדולים וגם את עצמך. לא מאמינה שכל כך מהר עברת אותי במניין הילדים, אבל לא מקנאה, כי אין לי מושג מאיפה את מביאה את הכוחות. תהיי לי בריאה וחזקה יקירתי. אוהבת, שרון.
  • המורה אורי - 19/11/2009 | 14:08
    • נו, ואיפה אני בתמונה? שר המשקים?
  • וואוו, מזל טוב את בוגרת! גולי - - 19/11/2009 | 14:06
    • הופ הופ טרללה גדלת, בגרת והחכמת יקירתי! אכן מהטורים שכתבת באמת ניכר כי עברת התפתחות צמיחה וגדילה טאני גאה בך בשל כך. את הצד הפולני תשאירי לשיחות שלנו. נשיקות
  • הלוואי על כולנו שנה של איפוס בוריס - - 19/11/2009 | 13:42
    • אני מסכים לגמרי עם המשפט של הבינוניות. דעתי זה האויב הכי גדול של עצמנו. אם אנו לא נחלום ונשאף גבוה - אם לא לשם כך אנו חיים. בטירוף והשגרה בה אנו (אני) חיים. אין לנו אומץ לעשות stop ולעשות חושבים. לך התאפשרה הזדמנות כזו - ואני מקנא. האמת שאני מקנא בגלל עוד דברים - ילדים!!! אחרי השנה הזו ועוד כמה חודשים (שאין ברירה תהיי בבית) - אני מאחל לך שתפרצי ותגשימי את אותו האופק שראית כל הזמן. ושוב המון מזל טוב
  • איזו כתיבה נפלאה! מעורר השראה שני ליבמן - 19/11/2009 | 11:39
    • ריקי שלום איזו כתיבה נפלאה! הכתבות שלך מרתקות, מעניינות, כתובות בצורה קולחת ומרתקת וזה פשוט כייף. תודה רבה לך. אני נהנית כל פעם מחדש. תדוה
  • מרגש ומעורר הזדהות דיקלה - - 19/11/2009 | 10:53
    • ריקי יקירה את אדם טוב וחכם תמשיכי כך. ממש התרגשתי. כמובן שמצאתי את עצמי דיקלה

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites