ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


נשואה לצבא +2
בליל אמש היה בעלי שוב תורן. "אני לא מבינה איך את עושה את זה" אומרת לי חברתי, "אני במקומך מזמן הייתי משתגעת". אז אני משתגעת, לפרקים, עוזר לי? לא. בעלי בצבא קבע, זוהי עובדה הידועה לי מהיום בו פגשתי אותו.את כובד המשמעויות המלאות הנלוות לכך, הבנתי לימים והמשפט "את יודעת שהוא נשוי קודם לצבא ואח"כ לך" שאמר לי פעם מפקדו, לעיתים צף ועולה מנבכי הזכרונות המודחקים שלי. ריקי לוי דינר

הגיוס
פעם...בתקופה שאולי אנו כבר לא זוכרים כולנו היינו מגוייסים. תחנות הרדיו, השלטים ברחובות, אנחנו מגיל צעיר מאוד, החברה הייתה מה שמכונה במחקרים סוציולוגיים "חברה מגויסת", והצבא היה אז "צבא העם". האמנו בו, בצבא של פעם, חיכינו ליום בו נתגייס מתוך תחושת שליחות וערכיות שהוטמעה בנו בבית ובמוסדות החינוך. אחת מהתחפושות הנפוצות ואהובות ביותר פעם, לדוגמא, הייתה של חייל. כשאבא היה יוצא למילואים גאווה הייתה ממלאת את לב ילדיו, שלא לדבר על אבא שלובש מדים כל יום וזו עבודתו. או אז אבא שכזה מוזמן היה לבתי הספר להעביר מורק"ים (מורשת קרב) לילדים זבי חוטם המביטים בו בהערצה.


ההערצה נגמרה, גם לאבא, גם לצבא גם למדינה. התפכחנו. הבעיה היא שאת חוסר ההערצה הזו אנו מעבירים לילדנו.
החברה לא רק שאינה מגויסת יותר, אלא שהפכה חתרנית נגד כל קולקטיב שהוא המנסה להחזיר עטרה ליושנה, והמשפט היחיד הנחרט על דגל הקונצנזוס כאן הוא של אינדיבידואליזם. אז זהו מקרה הכלל, שניתן לדוש בו שעות, ובתוך הכלל הזה יש אותי. נשואה לצבא + 2, שסופגת כמעט מכל עבר תהיות, מבטים ומשפטים המלבים את קונצנזוס האינדיבידואליזם ובזים במידת מה לעיסוקו של בעלי- החייל, הקצין.


צבא- עיסוק או שליחות?
התפיסה של רובנו את הצבא, גם אם התחילה בתחושת שליחות וערכיות גבוהה, היא תחושה של משהו שצריך להגמר ואז החיים מתחילים. אצל בעלי, מיותר לציין, אלו החיים והיות וכך, אלו אף החיים שלי ושל ילדיי. החיים עם איש קבע מכתיבים התנהלויות שאולי לא נראות בבית "רגיל". לדוגמא ברירת המחדל של להישאר לבד אם פורצת מלחמה או מבצע חשוב, שינוי מגורים בשל שינוי תפקיד, או לפגוש את בן הזוג פעם בשבוע ואף פחות מזה במקרים מסוימים ועוד.


ההערצה לצבא, כבר נאמר, עברה הפרטה, כמעט כמו כל חלקה טובה אחרת במדינתנו הקטנה. הצבא עצמו החל בצעדי הפרטה, ובתוך כל מערך ההפרטות קיימים אנשים כמו בעלי, הקצינים וחיילי הקבע של פעם שתפיסת החיים והחברה שלהם מסרבים לעבור את אותה הפרטה, בין אם אידאולוגית, תעסוקתית ו/או אישית. הם אלו אשר קמים כל בוקר ועדיין חושבים מערכתית, ואין זה משנה אם התפקיד הנוכחי שלהם מוצא חן בעיניהם או לא. אין זה משנה גם אם נמאס להם בגיל 35 מתורנויות והתנהלויות מול בני 18 פוחזים, הם מבינים כי כך המערכת פועלת ומבצעים זאת.


הדור הצעיר ואנחנו
אנו מתלוננים רבות על הדור הצעיר שגדל חסר ערכים ומלינים על התנהלותו בבתי הספר, במועדונים, בצבא ובכל מקום כמעט. אנו שוכחים כי באמירות אלו אנו מגלמים למעשה את שיאו של המוסר הכפול.
כי נוח לנו להתלונן על ירידת הערכים, המוסר החברתי, הקולקטיב ולהתגעגע למה שהיה כאן פעם. נוח. באותה נשימה נוח לנו להגיד לאנשי צבא בני 35+ שאנחנו לא מבינים איך הם עדיין באותה מערכת, ולספר לכולם בגאווה שאם יצלח לנו הדבר אנחנו כבר נארגן שבננו יהיה ג'ובניק ו/או ישתחרר על פרופיל רפואי.
שתי תהיות מרכזיות עולות אצלי לאור הנ"ל:
האם אלו לא אנו אשר זורעים במו ידינו את זרע השטחיות וירידת הערכיות החברתית אצל ילדנו ?
ובאמת מתוך התבוננות פנימה האם אנו מסוגלים להבין שירות של 20+ שנה ? האם אנו מסוגלים להבין משפחה המתנהלת בתוך אותו שירות משך שנים אלו? או שמא אנו שופטים אותם מתוך סבך הזכרונות של גיל 18 שלנו?


המשפחה שלי
יש לי משפחה גרעינית נהדרת שלא הייתי מחליפה בעד שום הון שבעולם. בעל רס"ן בצבא הקבע, שני ילדים מדהימים ועוד אחד מדהים בדרך (יש דברים שאמא יודעת).
כפי שקורה בתוך כל מערכת, גם במערכת הצבאית ישנם דברים קלים יותר להתמודדות וישנם קשים יותר. למזלי, בעלי חוזר כל יום הביתה, גם אם לא בשעות סדירות וכך יהיה כנראה עד סוף שירותו. הוא מאמין במה שהוא עושה ואני חושבת שמעל הכל זוהי המתנה האישית הגדולה ביותר שיכל לקבל, לקום כל בוקר עם חיוך לעבודה. מי מאיתנו כבר עושה זאת היום?


ישנם משברים ערכיים בדרך, ואני שמחה על כך. זה מראה לי כי הוא עדיין אדם חושב התוהה על מיקומו במערכת ועל תפקודה ואינו פועל כבובה על חוטים. במקביל לזאת, יש את המערכת המשפחתית זו שלעיתים נדמה מבחוץ ואף מבפנים כי נדחקת הצידה. עם זאת, אני מעדיפה דחיקה זו על פני דחיקה של בעל אשר אינו מוותר על משחקי הכדורגל שלו או כל עיסוק אישי למטרות הנאה פרטיות (ויש לי חברות הנשואות לזנים אלו של בעלים).


דווקא מתוך אותה מערכת קשה ותובענית, דווקא מתוך אותם משברים אישיים בהם אני מתקשרת אליו 80000 פעמים ביום ושואלת "מתי אתה חוזר" רק כדי לשמוע אותה מנטרה של "אני לא יודע", אני מחייכת. כי ברור לי שאותה מערכת קיבלה וחיזקה אדם ערכי אשר בראש סדר עדיפיותיו – הקולקטיב הן החברתי ובראש ובראשונה המשפחתי.


האם קשה לי? כן.
האם אני מרגישה לבד הרבה פעמים? כן (איזו אמא/אישה לא מרגישה כך?)
האם בהיי-טק הוא היה מרוויח יותר? ברור! שאלה רטורית בכלל.
האם מעבר לשוק הפרטי כעת יהיה נכון עבורו? לא!


והיות שכך גם לא עבורי. אדם אשר איננו מרוצה מעבודתו  הינו אדם מתוסכל  המשליך, בין אם ירצה בכך או לא, את תסכולו על הסביבה הקרובה- המשפחה בין היתר.
כחלק מהמערכת, משפחתי מגויסת. כפי שאמרתי ידעתי זאת כשהכרתי אותו. זוהי בחירה מודעת, מושכלת, ואוהבת. כשהיא נעשית ככזו מתוך שיתוף והבנה, כמו כל דבר, היא פשוט נכונה.

 

טורה של ריקי מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן

*

להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן
  • היי רינת ריקי - 6/11/2009 | 23:04
    • תודה על התגובה הכנה מחמם את הלב, ואכן אנשים שלא הגיעו מהמערכת לעיתים לא מבינים עד הסוף את מלוא משמעויותיה. עם זאת אנשים כמוך שמכירים את בעלי טוענים לעיתים שהוא לא שפוי, ובשפה עממית פראייר. שמחה שראית בו ובשירות משהו אחר. אני, כמובן, אוהבת אותו כך...תודה על הפרגון. ריקי
  • שירתתי עם בעלך רינת - 6/11/2009 | 18:40
    • מזדהה מאוד עם מה שכתבת. בעלך בין הבודדים שאכן רואים בשרות הצבאי שליחות. (יש לכם שם משפחה מאוד מיוחד,במקרה שלו גם פרטי, אז זיהיתי בקלות). אחרי המון תורנויות שעשיתי בעצמי (חלקן עם בעלך) אני יכולה להעיד שכל אחד היה מעדיף להיות בבית, בטח כשיש ילדים. אני נשואה לאיש קבע (שהשתחרר לא מזמן) בעצמי ומכירה מקרוב את התחושה של לבד עם הילדה בעיקר בסופשבוע. ובטח מכירה את הלבטים והמשברים שמלווים לפעמים את השרות הצבאי. עם ובלי קשר, אוהבת לקרוא את הטורים שלך. רינת
  • נשואה למשטרה+1. הצלחת להחזיר לי את המוטיבה ל- 1/4 שעה... אבל התובענות בשם האידיאל שוחקת יותר... נופר - - 6/11/2009 | 10:58
  • סחתיין עלייך... ורד - 5/11/2009 | 20:41
    • אבא שלי היה איש צבא 22 שנה - קיבלנו חינוך שחבל על הזמן, אבל הוא היה חסר, ממה שאני זוכרת הוא היה מגיע כל יום הביתה ב- 5 וב-6 כבר יוצא לעבודה נוספת, אמא שלי קיבלה את כל ההחלטות בבית ואני בטוחה שלא היה לה קל, אבל אולי אם אבא היה בבית אז החיים היו נראים אחרת. אני מודה ששווה לצאת לעבודה כל בוקר בחיוך, בעלי עצמאי וקורע את התחת אבל הוא מחייך בבוקר, וגם אני אחרי הרבה שנים שלא חייכתי סוף סוף מחייכת בבוקר. נכון שלרוב אנחנו עושות הכל לבד - אבל לא עדיף ככה ? שהם לא נתקעים לנו מתחת לרגליים ?! המון בהצלחה עם התוספת שקרבה...
  • מורידה בפניך את הכובע גולי - - 1/11/2009 | 12:15
    • שאפו!!! זה קשה ואני מעריצה אותך על זה. אבל תמיד תזכרי במיוחד ברגעים הקשים שיש יותר גרוע. יש לי חברה שגם בעלה בשרות מהסוג של בעלך שיחייה, רק שבתפקיד שלו אי אפשר לדעת מתי הוא יחזור ולכמה זמן. הוא יכול להגיע אחרי שבוע הביתה לכמה שעות גמור מעייפות הולך לישון ויוצא שוב. הרבה פעמים היא נאלצת לקבל החלטות לבד וזה קשה שאין את הבן זוג להייתיעץ להיתחלק. אבל זה מה שעושה אתכן לכל כך חזקות ועצמאיות גם בזוגיות.
  • גרושה+1 - מכורה לצבא ז'ניה - - 30/10/2009 | 10:38
    • יקירתי! לאף אחד לא קל!!! אבל מה שבאמת חשוב שאדם יעשה דברים שהוא מאמין בהם ואוהב אותם :-) את יכולה להתעודד, עוד מעט - הפנסיה....ואז הוא ימצא עיסוק אחר לעצמו :-) תמיד תזכירי לו שאת מחכה לו בבית!

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites