ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


חרדות קיסריות - על ההחלטה ללדת בניתוח קיסרי יזום (אלקטיבי)
נשים רבות מתמודדות עם השאלה האם לנסות לידה ואגינלית, או להשמע לעצות הרופאים וללכת על ניתוח קיסרי יזום. טור זה עוסק בתהייה זו עימה התמודדתי באופן אישי, כאשר האופציה של ניתוח קיסרי אינה מגיעה מתוך פינוק, אלא לאור עבר רפואי.
ריקי לוי דינר

על הקשר בין רפואה, נתינה ואמהות
אתמול שבתי מבדיקה שגרתית של החודש השמיני אצל הרופא שלי, שעליו אני סומכת בעיניים כמעט עצומות (אסור אף פעם לעצום עיניים לחלוטין). "אני חושב שכדאי שנשקול קיסרי" הוא אמר לי. "את מבינה, יש לך אגן צר. תינוקות גדולים מתקשים להגיע לתעלה ולמצב של לידה תקנית". "את? אגן צר?" שאגה לי חברתי בפרץ צחוק היסטרי בטלפון, "מה הוא עיוור הרופא שלך?". אז זהו שלא! בוא נבהיר משהו, אגן במונחים קליניים מתייחס למרווח שבין עצמות האגן השלדיות הפנימיות, ולא למרקמי ועודפי השומן העוטפים אותן כלפי חוץ. מה שנקרא: דברים שרואים משם לא רואים מכאן. ולמרות שישבני/עכוזי, זכה מזמן לכינוי נפת תחת בפי ובפי בעלי, הרי שעצמות האגן שלי נותרו צרות בעיניהן. אני מגינה עליהן עם הנפה.


היסטוריה רפואית והחלטה קיסרית
וברצינות. הלידה הראשונה, של בני הבכור, נגמרה בקיסרי חירום, בהיסטוריה הרפואית שלי כבר רשומים שני ניתוחי בטן שאינם קשורים ללידות, ובהיסטוריה הרפואית המשפחתית 9 לידות קיסרי (החל משנות השבעים ועד לימים אלו). כן, כן, בנות משפחת לוי לדורותיהן ילדו בניתוחים קיסריים, כל מי שהתעקשה אחרת הגיעה לקיסרי חירום.

 


עם זאת, למרות ההכרות הקרובה עם ההליכים הרפואיים ואיזמלי המנתחים הרעיון שמישהו יחרוט על בשרי שוב מעורר בי חרדות לא מעטות. מבחינה תיאורטית עוד שנייה ניתן יהיה לשחק איקס מיקס דריקס על בטני. החשש הגדול הוא לא מסיבוכים, היות ודווקא בקיסרי יזום הסבירות לסיבוכים יורדת. בניתוח יזום ישנה בקרה הן על מצב האם והן על מצב העובר, לידה לא מתפתחת, היות והניתוח מבוצע לרוב בשבוע ה- 38 והכל תחת שליטה ורגיעה.


רגיעה של מי?... והתשובה היא של הצוות הרפואי כמובן. לא שלי. תחושת חוסר השליטה מתחילה בכל ניתוח, גם באלו המבוצעים תחת הרדמה מלאה, בשלב הקשירות. לא מדובר במשחקי מין מתחוכמים כי אם במתמחה העונה לשם סאשה (סליחה על הסטריאוטיפ) הקושר אותך למיטת הנתיחה. נשמע נוראי, מרגיש אותו הדבר. הנה הלכה השליטה. התחושה מתעצמת היות ובקיסרי ההרדמה לרוב הינה אפידורלית כך שאת רואה את הצוות עומד מעלייך ו..חותך. מעבר לתחושת חוסר השליטה, המאפיינת כל הליך כירורגי כאמור, במקרה שלי החשש הגדול היה ממה שיגלו בפנים, אחרי שיחתכו. אין הכוונה למראה התינוקת, אלא להדבקויות מהם אני סובלת, צלקות פנימיות, ובלגן נוראי שעלול לאיים על יכולתי ללדת שוב.


לאחותי, לדוגמא, נאמר לאחר הלידה השלישית שבטנה מלאה הדבקויות, ואף אם תחפוץ בכך מאוד הרי שעדיף לה לא ללדת שוב. לידה נוספת, עלולה לסכן אותה ואת העובר. האופציה כי ייתכן וייאמר לי משפט שכזה לאחר שתי לידות בלבד, הותירה אותי עצובה משהו היות ואני מעוניינת ביותר משני ילדים.


מסירות לא הקרבה
בסופו של יום נותרנו, בעלי ואני, עם התהייה האם לנסות בכל זאת ללדת לידה ואגינלית או ללכת על קיסרי יזום בשל ההסתבכויות הפוטנציאליות לאור ההיסטוריה הרפואית שלי ושל משפחתי. במוחי הנשי הצטמצמו אלו, בהומור כמובן, לשתי ברירות: האם אני מעדיפה את האופציה האינקויזיציונית בה אני שוכבת ערה בידיעה שמישהו מנסר אותי מאחורי הפרגוד, או...מעדיפה את הרעיון שכדור במשקל 3.300 יצא דרך עצמות האגן הצרות שלי (חשוב לציין כי עד כמה שאולי הייתי מעוניינת להתנסות בסקס על מיניו, הרי שחתכים באזור הוגינלי שלי לא נכללים בהגדרה).


לצד המוח הנשי שלי פעל המוח הרציונלי, זה הבוחן את ההשפעות לטווח הארוך ואת אלו לטווח הקצר. לטווח הארוך, ההעדפה הייתה כמובן לידה ואגינלית שלא תסבך לידות עתידיות. עם זאת החשש היה שזו תגמר גם כן בקיסרי חירום כפי שכבר קרה בעבר.


לטווח הקצר חשבתי על לידת התינוקת הנוכחית ומה עדיף עבורה, מה יסכן אותה ואותי פחות. התשובה כמובן ניתוח קיסרי יזום ומפוקח. לצד כל הנ"ל נפלה ההכרעה, בסופו של דבר,  על חודה של מילה, ואני מתכוונת לכך.
באחד מערבי הצוות הנערכים בעבודתו של בעלי, יצא לי להפגש עם מתמחה נחמד מתחום הגיניקולוגיה (לא! בעלי לא רופא, אך נשאיר את עיסוקו המקצועי חסוי לעת עתה). שאלתי אותו לדעתו בסוגייה הנ"ל של קיסרי למול לידה ואגינלית, לאור ההיסטוריה הרפואית שלי, והוא שאל אותי מה באמת מטריד אותי, לא ברמה השכלתנית אלא ברמה הרגשית. אמרתי לו, בלי לחשוב כיצד לנסח את המשפט באופן קורקטי, כי נמאס לי. נמאס לי להרגיש קורבן של הנסיבות, נמאס לי להרגיש שפן ניסויים ניתוחיים, ונמאס לי להקריב את גופי גם אם ההקרבה הינה הילד שרציתי. הוא הסתכל עלי וענה "אבל למה את מסתכלת על זה כהקרבה, זו מסירות. מסירות של אמא".


ברגע זה השתנה הכל. הייתי מוכנה. הבנתי והפנמתי את ההבדל בין קורבנות למסירות. הלא כל החיים ניתן לילדנו הכל, גם אם זה יבוא על חשבוננו. אנו יכולים לבחור להסתכל על נתינה זו כהקרבה, ויכולים להסתכל עליה כמסירות. הדבר משול לאותה אם השמה עצמה במעמד קורבני וימים כלילות מספרת לילדיה איך ויתרה על קריירה עבורם, ומותירה אותם עם צלקות רגשות האשם כל חייהם, ומנגד אותה אם שהחליטה בהשלמה לשים את התקדמותה המקצועית בצד למספר שנים ולפתח עצמה מאוחר יותר כשילדיה יפרשו כנפיים. בחייהם לא ישמעו ממנה טרוניה על כך, והם יגדלו לראות אמא שלמה ועצמאית המנהלת בית, שזו קריירה מפוארת בפני עצמה.
לאחר השיחה עם אותו מתמחה בחרתי כמובן באופציה השנייה, במסירות. כשאתה בוחר הכל נהיה קל יותר, גם הנתינה האין סופית.


רגע האמת
למרות הנ"ל שקרי יהיה להגיד שאין חשש ביום הניתוח. חשש טבעי. הרי בכל זאת מדובר בניתוח, בבית חולים ובכל אותם מילים שלא נעים להזכר בהן. עם זאת אין ספק כי ההכנה לניתוח שכזה, הינה חוויה מתקנת לעומת האופציה של קיסרי חירום. בניתוח של בני הבכור חוסר השליטה היה כה עצום עד כי בהילות המקרה הכתיבה שמשקפיי ילקחו בכניסה לניתוח. אין דבר יותר נוראי לאדם קצר ראייה מהעובדה שלוקחים לו את משקפיו. כל שראיתי מולי היו צללים ממלמלים (כן, יכולת השמיעה נפגעת כאשר מסירים את משקפייך). בלידת ביתי הכל היה שונה, הצוות דיבר איתי לאורך כל הדרך, משקפיי הושארו על חוטמי ובעלי ישב מאחורי וחווה איתי את כל ההליך. בסופו של יום ניתן לאמר כי התלוצצתי עם רופאיי.


עם צאתה של הזאטוטה, הניחו אותה בחיקי רגע שהיה שווה את כל הרגעים, ההתלבטויות, הצלקות, החתכים, וכל שאר הדברים שכבר לא עניינו באותו רגע קסום. החוויה הייתה מושלמת, מתקנת.
כיום נעמי, ביתי, כבר בת 10 חודשים ואני בחודש שמיני להריון נוסף. אני מחכה לרגע בו יניחו את בני העתידי בחיקי, בידיעה שההליך המוביל לכך באמת שאינו משנה.
טורה של ריקי מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן



להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן
  • הנחת כל מלה במקומה! אורטל - - 25/10/2009 | 08:31
    • כל מלה ומלה כאן מתארת אחד לאחד את כל התהפוכות, מחשבות , תהיות, רגשות שאמא בהריון עוברת וחווה. מה שבאמת חשוב, זו התוצאה הסופית, מה שיוצא ומונח בחיקיך בשניות הראשונות, החום הזה שמציף את כל הגוף והנשמה... את עושה לי חשק שוב להכנס להריון, רק בשביל אותן שניות שלאחר הלידה... (ואני לא מאמינה איך את כבר בשמיני - עבר לי מהר ההריון שלך... :) ).
  • יפה מאד ברי - - 21/10/2009 | 22:18
  • קיסרי לימור - - 21/10/2009 | 15:25
    • וואו אני מרגישה בדיוק אותו דבר וחשוב להדגיש שנשים נמוכות , יש להן סיכוי גבוהה להגיע לקיסרי

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites