ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


האבולוציה של הזוגיות - על עלייתם ונפילתם של "ממי" ו"ממי"
עד כמה שנרצה להאמין כי הזוגיות שלנו שונה, אנחנו מגלים במהלך חיינו המשותפים שאנחנו בעצם לא כאלה מיוחדים. כולנו התחלנו כממי וממי (או כל ואריאציה אחרת לעניין), נזכרנו מאוחר יותר שיש לנו שם פרטי ומשם הכל ברור. הלכו הנשיקות הרטובות בפתח הבית, שלא לדבר על לשתוק יחד כי המבטים הצלטבו ולא סתם כי משעמם.
ריקי לוי דינר

פרולוג


בשבוע שעבר החלטתי לעשות מעשה, כמובן שההחלטה התקבלה ויושמה באישור השותף העסקי-קרי בעלי שיחיה. בפרטי העסקה בין הצדדים סוכם והובהר, כי אנוכי, להלן צד א', לוקח את מטלטליו ויוצא לנפוש בבית חבריו הרווקים (כן עדיין יש כאלו) נטולי הילדים, בעיר הגדולה, להלן- תל-אביב. צד ב' מצידו נשאר "בבית שלו", כפי שנאמר על ידי בני, עם שני הזאטוטים. למה? תשאלו, ככה, אני אענה. למה לא? מי שעוקב אחרי הטורים הבין כבר כי אמהות, ובכלל נשים, נשות של...ובני אדם ככלל זקוקים לאוויר, לחופש, למה שפעם היה כל כך זמין, קרי שעות השינה הרציפות שלנו וההשכמה הטבעית- שלנו. אלו כמובן, בגדר נוכח נפקד כאשר יש ילדים, כך שמדי פעם מגיעים הורי אותם ילדים, להלן המפרים, להסכמה באשר לתנאי חופשה חד-צדדית, משהו כמו נבצרות חד-צדדית בהסכמה. אם המדינה מרשה לעצמה מול בכיריה מדוע לא משפחת לוי-דינר למול זוגיותיה?


אז ארזתי, נישקתי נושקתי והלכתי. קיבלתי שיעור מעורר, משעשע ונוסטלגי באשר לזוגיות טרייה מהי ובאשר לטבען של התחלות והמשכים. בקיצור, נולד הטור על האבולוציה של הזוגיות.


ממי וממי *


ממי וממי הכירו לפני כחצי שנה והניצוצות נדלקו. יותר נכון האהבה פרחה, הוא/היא היו האחד/ת וכל קלישאה אחרת שתבחרו לסמן בה את ראשית ההתאהבות הרומנטית. בגיל 30+ פחות מדברים במונחים האלו ויותר מדברים על ידיעה כי נמצאה האבדה, משהו בנוסח "כשזה זה אתה יודע שזה זה". משפט די מצחיק אם חושבים על זה, משהו בסגנון משפטיו של בני בן הארבע הגורס ש"זה רטוב כי זה רטוב, אמא. את לא מבינה?".


בכל אופן, ממי וממי החליטו לאחר חצי שנה לארוז מטלטליהן לעבור לגור יחד, להציע נישואין זה לזו ולחייך כל הדרך אל הפנטזיה.
האמת, זוג נפלא שבאמת זכה להכיר אחד/ת את השני/ה. מצידנו, הכוונה היא לשאר החברה הנשואים כבר, לא באמת משנה לנו. אנחנו פשוט שמחים שהם מצאו אחד/ת את השני/ה ושעוד חצי שנה יש מסיבה. לצערנו ידוע לכל כי לאחר X שנות זוגיות וילדים, ההמתנה בחצות לפתחו של מועדון זה או אחר אינה באה בחשבון, והיציאות הופכות להיות ביתיות. כל אירוע קהילתי או חברתי שיש בו תקליטן נרשם מיידית כיציאה בפרוטוקול הזוגיות. חתונה מבחינה זו עונה על כל הקריטריונים ויותר (ינואר, תרשמו ביומן).


* לממי וממי גם יש שמות אמיתיים בתעודת הזהות, אבל למה להיות קטנוניים?



עוברים לגור יחד


 ממי וממי נורא מתרגשים, צוחקים על אוסף הדיסקים המשונה אחד של השני, מתחשבים אחד ברצונותיו של השני בקניות החדשות לדירה, מקבלים את כלללללללל ההחלטות יחד וחותמים כל החלטה בנשיקה, מבט בוהה וקריאת "מ אאמי!!!!".


אני מסתכלת עליהם ונזכרת, גם אני הייתי פעם ממי!!! גם אני חתמתי בנשיקה, לעיתים אפילו כזו המערבת חלקי חיך שונים. היום אני ריקי, אפילו לא ריק, היום אני מעניקה ומקבלת נשיקות של דודה אידה, כאלו על השפתיים, חפוזות ומהירות. נשיקות הרגל. פעם היו לי עוד המון שמות חיבה, לא נפרט כאן את כולם היות חלקם מאוד אינטימיים ויושבים על סיפורי זוגיות שזר לא יבין אותם. אבל זה לא משנה כרגע, כי כרגע אני ריקי.



חזרה לממי וממי

"הוא פשוט מדהים", אומרת לי ממי הבת. "הוא שם לב לדברים בי שאפילו אני לא ידעתי על עצמי". "כמו מה?" אני שואלת אותה.  "את יודעת" היא עונה לי, "שאני תמיד משאירה בקבוקים פתוחים? שמפו תבלינים הכל...זה כל כך מהבית של אמא שלי, מדהים שהוא שם לב, איזה ממי הוא". "והוא?" אני שואלת. "אה, הוא סוגר הכל, חמוד שכזה".


כשאני מספרת את זה לחברתי כ', שגם הייתה פעם ממי, שתינו צוחקות כי אנחנו יודעות שאלו בדיוק הדברים שממי וממי יריבו עליהם עוד כמה שנים. שאותם דברים מצחיקים, מגניבים, מדהימים בבן/בת הזוג הם לרוב אלו שהופכים להיות המעצבנים הראשונים בו/ה. שהטעם העיצובי של הדירה, זה שממי הבן אמר "בזה אני נותן לך חופש מוחלט, מה אני מבין בזה" סוגר עליו כעבור כמה שנים, ואז הוא נזכר שהוא בכלל מעצב פנים.



ממתי יש לו דעה?

ובמילים אחרות היום בו נלקחה מאיתנו השליטה
בכל מערכת יחסים, ליברלית ככל שתהיה יש חלוקת תפקידים פרימיטיבית ברורה וברוכה, המתקיימת גם אם לא יודו בה. הבית שייך לאישה! נשים בואו נודה בזה, לנו מותר להשאיר כלים בכיור כי בסוף נעשה את זה, לו לא. לנו מותר להשאיר ניירות מפוזרים על השולחן בכניסה, לו לא. לנו מותר לקום בבוקר להזיז את כל הואזות בבית ולהכניס עיצוב מודרני יותר לתוכו, לו לא. הסיבה לכך היא אחת, בתפיסה שלנו אולי עברנו לגור יחד כממי וממי לדורותיהם, אבל בלב יש פנימה אמת אחת: הבית הוא שלנו. וגברים...בואו תודו בזה גם, לא באמת אכפת לכם כי כמו שאתם לא שמים לב שלממי צבע חדש בשיער גם לא משנה לכם הצבע על הקיר כל עוד הפלזמה עומדת ישר.


ובכל זאת, המעבר משלב הממי לשלב השמות הפרטיים מכתיב ומביא עימו אף נוכחות חדשה בבית, קוראים לה "גם אני קיים פה את יודעת!".
בשבוע שעבר לפני הביקור אצל ממי וממי יצא לי להתקל באבולוציה של הזוגיות אשר הוכיחה לי מעל לכל ספק כי כולנו עוברים אותם שלבים התפחותיים בזוגיות שלנו.
חברתי כ', שהוזכרה כבר בטור זה, נכנסה לביתי כרוח סערה ואמרה "הוא מעצבן אותי (להלן המפרה), פתאום הוא לא רוצה", עד לכתיבת שורות אלו לא הבנתי מה הוא לא רוצה אך כפי שמיד תבינו זה לא ממש משנה.
"ממתי הוא לא רוצה?" המשיכה חברתי, "ממתי בכלל יש לו דעה, מה הוא מתערב? הוא לא מבין שאני יודעת הכי טוב?".
לא יכולתי שלא לחייך.
"רבקי", פנתה אליי חברתי, "תגידי לי שזה עובר להם".
"זה לא", עניתי "זה מחמיר". וזו האמת. ברגע שממי מגלה שיש לו שם פרטי זהו מדרון חלקלק. כי אחרי השם הפרטי מגיע הגילוי שיש לו עמדה, ואחרי זה הוא מגלה שלעמדה הזו נוספה יכולת דיבור. מכאן הסיפור הוא פשוט: הלכה לנו השליטה, והבית באופן רשמי-פרקטי ולא רק תיאורטי הופך להיות "שלנו".


אך בואו נודה בנות, גם מה שהקסים אותנו פעם וקשור אף הוא ליכולת הדיבור של יקירנו, הפך עורו וכעת יש לנו טרוניה עליו. דוגמא אחת מיני רבות מתייחסת ליכולת הבלתי נלאית של ממי, קרי בעל לעתיד, לשבת מול הטלויזיה ולבהות. אנחנו, קרי ממי הבת, אישה לעתיד, ניחנו ביכולת לאהוב תכונה זו בתחילתו של הקשר, להשחיל את גופנו הצנום (בתקופת הממיות כולנו צנומות לפחות בתפיסה) אל חיקו ולהרדם איתו למול אותה טלויזיה.
אותה טלויזיה שלימים, כאשר גופנו כבר לא משתחל אל חיקו וחיקו כבר לא קובייתי כשהיה, הופכת עורה וגורמת לאותו ממי להפוך מאהוב לבטלן. כי הרי "כמה אפשר לראות AXN?, שיזוז כבר מהספה הזאת לעזאזאל...הוא לא היה ככה כשהכרנו זה מטריף אותי". וכהנה וכהנה. הוא מצידו יענה "מה כבר עשיתי אסור לי לנוח אחריו יום עבודה?", ואת "ומה בדיוק אני עשיתי כל היום? שיחקתי קלאס?".


ככה זה בנות, גם אנחנו היינו פעם ממי, אחר כך הזכירו לנו שיש לנו שם פרטי ואחר כך הודיעו לנו שאנחנו לא לבד בעולם.


אפילוג


על ממי וממי, קוצי ומוצי, צוף וצופית. עלינו
אני אוהבת את דודה אידה. באמת. אותה דודה אידה שהוזכרה בתחילתו של טור זה, שהזכירה לי שכבר אינני צנומה, אינני משתחלת, ושקוראים לי ריקי. אותה דודה אידה המזהה את תחושת מצב רוחו של ממי לשעבר גם כאשר גבה מופנה אליו ולהיפך.
נהניתי להיות ממי, אני לא אשקר, פעם גם התגעגעתי אליה. התבגרתי התפכחתי ואני נהנית כיום מהמוכר, מהבטוח מהידיעה שלא משנה כמה נצחק, נריב, נאהב, נשנא, נלטף, נשרוט, נערוג ונהרוג, בליבנו פנימה כבר יש דברים שהם מעבר לשלושת האותיות- מ-מ-י.


יש חברות, ערכיות, ואהבה גדולה שבתוכה אפשר וצריך לגוון, לרגש, לחדש ולגלות מחדש כל פעם. אבל הכי חשוב יש רוגע. כי אף אחד לא הולך לשום מקום, כי לא צריך להרשים כבתחילה. אפשר להפתיע אך צריך לזכור כי ההפתעות והגילויים החדשים שלנו אחד את השני שונים מהרושם הראשוני של תחילתו של הקשר.


אשר אליי, יש לי שם חיבה, הוא פשוט לא בשימוש וזה בסדר. בכלל כבר נאמר פעם כי ייתכן ושמות החיבה אשר נמצאים בשימוש תדיר ממשיכים להיות כאלו כי בני הזוג שכחו את שמותיהם האמיתיים זה של זה. בעלי ואני לפחות זוכרים.


שלכם ריקי

טורה של ריקי מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן


להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן
  • גדול! אני הייתי פעם "מותק" חגית - - 13/9/2009 | 20:43
    • גם היום אני "מותק" וגם בעלי עדיין "מותק", אבל היום זה בעיקר - "מותק, כמה פעמים אני צריכה לאסוף את הכוסות המלוכלכות משולחן העבודה שלך?" או "מותק, אולי תוריד ת'זבל כבר לפני שחיריה עוברת לכאן?"... ובעיקר "מותק, אולי פעם אחת תשים ת'גרביים שלך בכביסה במקום לדחוף אותן מתחת למיטה?" וכאלה... את כ"כ צודקת...
  • "ממי" את גדולה !! כל מילה בסלע. אין ספק שהתבגרנו שרון - 13/9/2009 | 11:41
  • טור מצוין ארז - - 10/9/2009 | 09:07
    • אם מותר שתהיה לי דעה... המשיכי כך !
  • מצוין. שירלי - - 5/9/2009 | 19:09
    • מצחיק, עצוב, וכראה מאד אמיתי. אהבתי את ההשלמה והקבלה בחלק האחרון, זו שמזכירה מה חשוב באמת, ומפנה תשומת לב אל מה שנוצר בין בני זוג לא מעט זמן אחרי שעובר השלב ההתחלתי של ההתאהבות. וכן, יש ערך לקרוא לבני זוג בשמות שלהם, בפירוש יש. המשיכי לחטוא בכתיבה, יקירתי !
  • האמת כואבת גולי - - 4/9/2009 | 19:23
    • כל כך מצחיק, כל כך, נכון, כל כך אמיתי שזה כואב. אני מיד מפיצה לכל חברי, כל אחד מזדהה עם זה.
  • ריקה ממי!!! - גם בלי ילדים זה עובד שמול - 4/9/2009 | 17:31
    • היצר החייתי שלנו כניראה לא רק להימשך אלא גם להרחיק ולהדחיק. כן גם בזוגיות חד מינית זה עובד. ומי אמר אין ילדים. יש חתולים. ול-זזה שלנו יש אחות חדשה לילי(ליקריץ) - בסוף כולנו שטנס. ממש מזעזע... ריקה כרגיל אני גאה בטור שלך. לא להפסיק זה רגע של נחת וגילויי נורמאליות בקריאתם. ישר כח... 
  • ענקקקק!!! תותי - - 4/9/2009 | 00:34
    • אין עלייך, ריקי! את גדולה. פירסמת פעם אולי עוד טורים שלך, שניתן לקרוא? אני אוהבת את הכתיבה שלך, מה גם שאת ממש עושה לי טוב על הלב כל פעם מחדש. כיף לקרוא והכל ממש נכון. אני קוראת למאמי שלי לקרוא גם... מחכה בכליון עיניים לטור הבא שלך :)
  • זה בסדר אם אני עדיין בשלב ה"ממי ממוש"? בני - - 3/9/2009 | 22:43
    • אני אומר - כל עוד שאתה בשלב הזה, למה לא להנות ממנו? גם ככה החיים שלנו קצרים, אז למה לא להנות מהם כמה שאנחנו יכולים? אני מבטיח לעדכן ברגע שאני עובר לשלבבו יקראו לי לפתע בנימין! :) אחלה טור, נהנה כל שבוע מחדש! מחכה לשבוע הבא
  • פתאום יש להם דעה (יתכן שהיתה גם קודם...?) סובין - - 3/9/2009 | 14:12
    • אולי זה לא הם אלא אנחנו... פתאום מאפשרות להם להשמיע ולהתבטא... נשאלת השאלה - האם להתחשב בדעתם (יתכן שגם הוא צודק?!?!?!?!)
  • ההומור. אני - 3/9/2009 | 12:32
    • ריקה, אין עלייך!! ההומור... ומילא הוא - ה מ צ י א ו ת שאת מתארת..כל מילה בסלע. תמשיכי להצחיק ולהאיר את יומי. :) אני
  • זה עובד גם על בוקי ובוקי? אמא ל 4+1 - - 3/9/2009 | 12:10

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites