ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


אמאל'ה - יש לך פנצ'ר, מזל טוב!
כאחת מתוצרי חורף 73', לימדו אותי בגאווה כי ילד פנצ'ר הוא הילד האהוב ביותר. פרי אהבה אמיתית ולא תוצר של תכנונים הקשורים למצב כלכלי, שְנָתוׁנִים, גיל ההורים ועוד. האמנתי. וכי למה לא להאמין שאתה האהוב ביותר?
כאמא לילד בן ארבע ותינוקת בת 4 חודשים, אני נושאת ברחמי את הפנצ'ר האישי שלי ושל בעלי ותוהה רק דבר אחד: אמאל'ה מה עושים עם זה?
ריקי לוי דינר

פתח דבר


שלוש וחצי לפנות בוקר, אני מתעוררת לקולה של ביתי בת ארבעת החודשים, מדשדשת קלות למטבח מחממת את הבקבוק ומאכילה אותה בעיניים חצי סגורות. בשלוש ארבעים וחמש אני משכיבה אותה לישון וחושבת לעצמי שעכשיו זה כבר השתן הראשון של הבוקר.
בשלוש וחמישים אני רואה שני קווים מבעד לחלונית בדיקת ההריון, אומרת לעצמי או.קי. מניחה את הבדיקה על שידת הלילה של בעלי וחוזרת לישון. בבוקר האמיתי, זה שמתחיל בשש, אני כמעט ומתחילה לעכל את הסיטואציה החדשה שהתדפקה על דלתי.


בוקר טוב, והרי החדשות

שני ההריונות הקודמים:

היו מתוכננים, רצויים. ואולי בשל כך, לקח לי, באופן יחסי, הרבה זמן להקלט. אני זוכרת את הציפייה, את התחושות כל חודש מחדש.
אכזבה ולאחריה תקווה
ושוב...
כל חודש מחדש


בעלי אמר לי פעם להרגע, "הרי בסוף תקלטי למה את לחוצה?"
יש דברים שגוף ותפיסה נשיים לא יצליחו להעביר.
אותו קו דק, יחיד, בחלונית בדיקת ההריון הביתית, מרסק שבועיים של ציפייה, חלומות ותקווה, ומעניק תחושה כי גופך ונפשך לא יוכלו לזה עוד.
משך 10 חודשים עברתי כל פעם מחדש את תחושת החלום ושברו.
כשסוף סוף הגיעה התשובה המיוחלת, לא הייתה מאושרת ממני. ההבנה כי כל התסמינים הגופניים של לחץ בבטן, כאבי גב נפיחות בשדיים ועוד, מסמנים את שהם אמורים לסמן ולא עוד מחזור, הינה הרגשה עילאית.
ככה זה כשההריון מתוכנן ורצוי.


עתה ללא תכנון וללא רצון אני מסתכלת על הבדיקה, ועל שני הקווים שפעם היו כה מיוחלים, מסתכלים עליי בחזרה ואני מרגישה שוב כי מישהו מתעתע בי.
מרסק את חלומותיי ומעניק שוב את תחושת החלום ושברו.
היו לי תכנונים לחזור לעבודה, לפרוץ בתחום חדש, לשפר את הכנסתי ועוד כהנה וכהנה.
אני מסתכלת על שני הקווים וקשה לי לעכל את העיתוי וחוסר השליטה שלי במצב.
מה השתבש אני שואלת?
אך הם לא עונים.
הייתי על גלולות אני מנסה לאמר להם, אך הם מסתכלים עליי, מקבילים ושותקים.
בצורה שכלתנית, ללא פרץ שמחה או התרגשות כלשהי אני אומרת לעצמי "ריקי לוי דינר, את שוב בהריון".
כמו ידיעה חדשותית חיצונית שהוכנסה לסלוני ומכריזה "אני כאן".
התהיה הפכה לידיעה ותו לא.


...ולכן יקרא שמה בישראל- רציונאליות.


כאדם שבדרך כלל נוטה יותר לכיוון האמוציונאלי בסקאלת התפקוד, הרי שהפעם הקוטב הרציונלי שלי מתפקד נהדר. הידיעה החדשותית עברה דרך שולחן העורך, קרי המוח הגברי שלי, כך שכל הנתונים נותחו, עובדו ונפלטו בצורה השכלתנית ביותר: "ממילא רציתי שלושה ילדים, אני ממילא לא עובדת ואיני מחויבת לשום בוס, עדיף עכשיו לגמור עם הכל ולא לחכות לקראת גיל 40 שאז גם עלולות להיווצר בעיות הקשורות לגיל וכדומה. הן תהיינה חברות נהדרות (החלטתי שזו בת), במילא אני כבר לא ישנה"......ועוד ועוד....מלוא החופן.


בפסיכולוגית מצויה, קרי מנגנוני הגנה נוסח פרויד, קוראים לזה רציונליזציה. הדרך שלנו להשלים עם בלתמ"ים, עם התנהגות שאינה הולמת את תפיסת עולמנו. אצלי פנצ'רים לא היו אמורים לקרות, אני אוהבת להיות בשליטה, עד כדי כך שאני אומרת לבעלי כיצד להכין לי  מסיבת הפתעה (ולא שזה קרה אי פעם). אני אדם שהכי רוצה להיות ספונטאני בתנאים שלו, אני אדם שצריך לדעת מראש כיצד יתאהב, כיצד יזדקן, אני רוצה להיות אמנית אך צריכה לדעת מראש האם אצליח, אני צריכה לדעת האם אגשים חלומותיי בחיי או לאחר מותי, כיצד אמות?, כיצד אחיה? , אני צריכה לדעת אילו שמחות ואליו אסונות צפויים לי במהלך חיי, אני צריכה לדעת....אני צריכה לדעת מתי אהיה בהריון. אני צריכה....
אבל לא ידעתי.
לא תכננתי. כעת נותר להתמודד. ההתמודדות הגיעה באמצעות אותם טיעונים לוגיים. כמה נפלא שיש לנו מוח שיכול להמציא לעצמו רצף לוגי שכזה בסבך של הסתברויות בלתי ניתנות לניבוי. קרי פנצ'רים.


וקבלו את אחותה החורגת . . . חרדה


עיכול המצב החדש, עבר על פי הפסיכולוגיה דרך אותם שלבים של עיכול אבל, לא עלינו. מצב השוק, עבר למצב האימה משם להכחשה ולבסוף לקבלה המיוחלת אם כי לא בהכרח להשלמה.
החרדות נסבו סביב התהיה המרכזית כיצד אסתדר? אינני עובדת מי יממן שני ילדים קרובים כל כך בגיל? איך לוגיסטית יורדים עם שני הפעוטים לאסוף את הגדול מהגן? האם זה כמו לגדל תאומים או גרוע יותר? מה עדיף בן או בת? והאם לעד ייראה הסלון שלי כמגרש משחקים?
החרדה המרכזית שלי הייתה הכלכלית. נו איך לא? בייחוד במצב של היום.
כולנו נמצאים במצב של מיתון וחישובים כלכליים, וגם אני, זו שחשבון זה לא הצד החזק שלה... לקחתי בחשבון רק ילד בן ארבע וילדה בת שנה ולא ילד בן ארבע ילדה בת שנה ופעוט בן יומו.


ניחמתי עצמי, ברצינות, שכל ילד מביא את הפרנסה שלו, ולכל ילד הברכה שלו. בקיצור הפכתי למאמינה בקלישאות חברתיות הידועות אף בשם אמונות תפלות. פעם בחמש דקות לערך מצאתי עצמי עושה "טפו טפו טפו", על כל צרה שלא תבוא, ופעם בחצי שעה דורשת שוב בטון פולני "נו, יהיה בסיידר".
והאמת....יהיה בסיידר, ילד פנצ'ר. מה כבר יכול להיות? הם הרי הכי אהובים, לא?


ההשלמה


כעבור חודש נוסף החלטתי להשלים את הטור לאור ההשלמה הסופית עם ההריון והילד הצפוי. למרות ההשלמה אין ספק כי ההריון הנוכחי נחווה באופן שונה משני ההריונות הקודמים, ולו מהסיבה הטכנית שאין זמן לחוות אותו. כאשר עסוקים בגידול תינוקת וילד בן 4.5, אין זמן לחוות הריון על כל מרכיביו, ואני אומרת זאת כעובדה לא כטרוניה. אני לא זוכרת אילו בדיקות בפתח, לא עסוקה במה אוכל כי אני אוכלת עבור שניים, ולא במתי אישן כי חייבים...אני בהריון. הפלוס הוא שגם אין זמן לדאגה מיותרת המאפיינת פולניות שכמוני. מרבית היום עובר וההריון והעובר שבתוכי גדלים.


אני כן מתרגשת למראה האולטרסאונד המראה את גדילתו, שמחה יותר מכל לגלות שהכל בסדר, ומחכה יותר מכל לראותו ולהרגישו בחיקי לאחר הלידה.
יש לנו בן מגלה לנו האולטרסאונד "אחלה סנדוויץ'" הכנו, אני אומרת לבעלי: בן בת בן.
"נעמי תהיה השוקולד הוא עונה לי". אנחנו מחייכים ומוחי הקודח כבר מריץ לעצמו את סרטי ילדת הסנדוויץ' שנגזר על ביתי להיות בגיל שנה.


טורה של ריקי מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן


להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן
  • גם לי התפנצ'ר חגית - - 13/9/2009 | 20:51
    • אני עד עכשיו בהדחקה. יש לי תינוקת בת 8 חודשים בבית ואני כבר באמצע חודש שישי. אני דווקא מודאגת מכך שעוד לא הספקתי ללמוד לאהוב כל דבר שהקטנה עושה ופתאום היא תהיה "הגדולה"... האם בכלל תהיה לי מספיק אהבה בשביל עוד תינוקת?????
  • תשמעי, הלידה קרבה ובאה מאיה - - 6/9/2009 | 21:20
  • את נראית כמו בחורה לעניין... תותי - - 30/8/2009 | 00:10
    • אין לי ספק שתצליחי יותר ממה שנדמה לך :) ההמצאות והשכלולים היצירתיים ביותר הם תוצרי לוואי של ההכרח ושל הבלת"ם...
  • איזה יופי. שירלי - - 27/8/2009 | 21:29
    • זאת בהחלט נקודת מבט שאני לא מכירה, שאפילו לא יכולתי לדעת שהיא קיימת, עד שאת כתבת. אני חושבת שאת אימא נהדרת, ושכך תישארי.
  • פאנצ'ר ופולניה - התחלה מעולה לבדיחה... שמול - 27/8/2009 | 17:55
    • יקירתי שוב טור מעלף כרגיל - כל הכבוד זה הפאנצ'ר היחיד שלבעל לא יכול לפתור... ויקירתי לצורך לשליטה קוראים פולניות והוא ה"אהוב מכולם" עוד ישלם על זה ביוקר. ;-)

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites