ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


הריון ולידה- בראי ההומור
לחלק מאיתנו הריון ולידה נחשבים ויזכרו לעד כאירוע חווייתי, משמים ממש. לחלק האחר ייזכרו אלו כאירוע טראומטי עד כאב – פיסי ונפשי. בתווך ביניהם ישנם אלפי סיפורים, חוויות אינטרפצטיות, רשמים ועוד כהנה וכהנה. המסקנה הברורה היא שאין לידה אחת דומה לשנייה, גם לא אצל אותה יולדת.
טור זה מוקדש בהומור (כי חייבים לעבור משלב הכאב לשלב הצחוק לבסוף) לכל אותן אמהות ששתפו אותי בסיפורי ההריון והלידה ובכלל.
ריקי לוי דינר

הריון ראשון- תקציר

ב – 8.4.2005 גילית שאני בהריון.
הריון זה דבר יפה. ככה כולם אמרו לי. בהחלט אין ספק , כשאת והחומה הסינית זה הדבר היחידי שרואים מהירח זה באמת דבר יפה. האמת היא שאין לי מה להתלונן החודשים הראשונים, זאת אומרת עד החודש הראשון וחצי,  ההריון עבר עלי נהדר. הרגשתי פורחת, קלילה, התחברתי לנשיות שבי (כמעט ועשיתי בקצב הזה פרסומת לאולוויז). טחנתי כמו חזיר מרעה המתבוסס ברפש של עצמו ולא היה לי אכפת. אפילו בעלי עודד אותי לזה. גן עדן.


אחרי חודשיים התחלנו להודיע לאנשים. אנחנו בהריון!

אחרי ארבעה חודשים כשהתקשרו הביתה ובעלי ענה, אנחנו עייפים התחלתי להביט לעברו במבטים מלאי כוונות זדון. אנחנו קצת בצקתיים היום...אנחנו . . . קצת עצבניים היום....אנחנו לא רוצים לדבר היום עם אנשים...אנחנו!  השותפות הזו ממש לא התאימה לי. בעוד שאני העליתי קילוגרמים בקצב אסטרונומי בעלי המשיך להגיד אנחנו ולאכול סלט לארוחת הערב.


שלישי ההריון - פירוט

תהרגו אותי, אני כבר בהריון שלישי ועדיין לא מבינה איך זה עובד. נכון שמתמטיקה זה לא הצד החזק שלי, ועדיין. איך ייתכן שחודש אחד נחשב כארבעה שבועות ואחר כחמישה. איך ייתכן שהריון של 9 חודשים, נמשך 40 שבועות שהרי ידוע לכולם שתשע כפול 4 שווה 36, וזאת אפילו כעת לאחר בדיקה אחרונה בנושא. לא מבינה את העניין נשגב מבינתי, לכן באמת אין לי מושג עד היום באיזה חודש, שליש או שבוע אני. כשזה ייצא החוצה אני אדע. נראה לי.


ועוד דבר, מי שאמר שהריון זה לא מחלה לא קרא את תוכן העניינים של כל ספר הריון מצוי, לרבות התנ"ך להריוניות קרי זה עם הגלגל. להלן, לדוגמא, למשל יען כי...קומץ סימפטומים הריוניים, וזאת רק מתוכן העניינים:
בצקת, חולשה כללית, קוצר נשימה, צרבת, אדמומיות, גרד הריון, בחילות בוקר, בחילות ערב, בחילות, רעלת הריון, סוכר (פעם אחרונה שבדקתי עניין רפואי לכל דבר), שאמשיך? נו שוין...נמשיך:
כאב מפשעתי, שיעור יתר, טחורים, גזים, בעיות ראייה, נימול בידיים וברגליים, הרדמות צידית ועוד ועוד.
אם זה לא מחלה אני מוכנה להגדרה גסיסה איטית ולא פחות מכך. אישית אני מאמינה כי מי שהמציא את המשפט "הריון זו לא מחלה" הוא אותו גבר שהמציא את החוטיני ורוצה לראות אותנו מתבוססות לאיטנו תוך חוסר יכולת להלין על כך, תוך אילוץ חברתי לחייך גם כשהתחושה היא שמשהו תקוע לנו עמוק ב....
אותו גבר שכשיש לו 37.6 חום, שוכב במיטה מתפלל לאלוהיו וצועק גוועלד!


ובאמת בואו נשתדל להיות רציניות לרגע, הלא לא כל הסימפטומים מגיעים בבת אחת. בשליש הראשון אנחנו בעיקר מבוחלות, ונגעלות מהכל לרבות כלי אוכל, אוכל, ריחות, בעלים ומה לא. כל בוקר וערב אנחנו, לשם שינוי, מתפללות לאלוהינו ומייחלות למפגש עימו. אחרי שהבחילות עוברות ועיננו חוזרות לחוריהן העניינים מתחילים להרגע והשליש השני והמדהים מגיע.


עובדה רפואית: בשליש השני זרימת הדם בגוף משתנה, לרוב היא מוגברת מה שגורם ללחץ דם גבוה, לעיתים חולשה אבל נותן לנו את שלושת החודשים של האורגזמות הטובות ביותר שיהיו לנו בחיים. בואו נודה נשים, הליבידו שלנו מתעורר בשנית ואנחנו יכולות לגמור רק מהמחשבה על סקס. הבעיה היא שהמחשבה על הסקס היא לא עם בעלנו. בפעם האחרונה שחשבתי על סקס עם בעלי גמרתי במצב בו אני נמצאת כעת- הריון.


בשליש השני, לרוב, הכל באמת הופך נהדר למעט הריחות, וגם כאן, אצלי לדוגמא הייתה הפרדה בין ריחות של מאכלים, איתם לא הייתה לי כל בעיה, לריחות אנושיים מהם סבלתי קשות. בעלי היקר, שנהנה בשליש זה מזרימת הדם בגופי, ואני נהניתי ממנו בשל אותה זרימת דם, הריח כמו זקן בבית חולים גריאטרי שיקומי. לא הייתה לי בעיה לשכב איתו רק שלא ידבר איתי, לא לפני, לא אחרי ולא בכלל. ולא רק הוא כל מי שהעז לנשום עליי, ללא קשר למי הפה בהם השתמש זכה בנזיפה קשה.


בשליש השלישי אט אט הכל הופך קשה לא רק הנזיפות. מצאתי עצמי מנסה לנום בתנוחת 90 מעלות, שמקלה אולי על הנשימה אך מקשה על הטחורים, החשק המיני בקנטים שלא לדבר על מחשבה בכיוון וכל מאוויי הסתכמו ברצון שמישהו יוציא כבר את הטפיל הזה החוצה!!!


דוקו-לידה

הגעתי לרגע המיוחל. הלידה. לאותו רגע בו כל האמהות שלי אמורה להתפרץ, אותו רגע בו אני אמורה לחבוק את מלוא נשיותי ועצם מהות קיומי, את תראי איך תתחברי, בחיים לא תרגישי חוויה כזו. משמימה.


ועוד איך ראיתי. חבקתי, פרץ נשיותי המתפרצת, התגלה כפרץ מים חמימים הזולגים מבין רגלי באמצע מעבר החצייה ליד המכולת של ניסים. אח"כ אני זוכרת אמבולנס שורק, חתימה בהולה על טופס מיון, ואז את האחות שושנה אומרת לי "עכשיו תחכי". למה ? אני שואלת אותה. לצירים מותק, יש לך עוד זמן, את עוד לא בפתיחה של שתיים. בעלי הגיע למיון עם תיק ביה"ח וחמותי. הצירים התחילו. נו ברור. אם הייתי צריכה משהו שיזרז לי את הלידה זו חמותי. שושנה, אני קוראת לאחות, התחיל. נו אז התחיל,  היא אומרת לי מה קרה את חושבת שככה הם נופלים החוצה תשכבי במיטה ותקראי לנו כשצריך.


מאיפה אני יודעת מזה כשצריך? האם הדם מסמן את זה. זה שהורדתי לבעלי מכל הצביטות. או שמה ההרגשה הכללית של העיניים שלי שיוצאות מחוריהן כמו בסרטים מציורים עם כל ציר חדש שהגיע. כל ציר חדש...14 שעות של צירים חדשים. את הקירות אני קילפתי להם שם עד ששמעתי את הצליל הענוג ביותר ששמעתי בחיי, כמו צעקה חרישית המוכרת לכל אם עתידית וטרייה:
"אפידורל!!!".
מה? שאל אותי בעלי!!
אפידורל, אמרתי עכשיו!
ממי אבל רצינו לידה טבעית. אנחנו רוצים לחוות את זה כמו שהטבע כיוון אותנו זוכרת?
העיניים שלי שחזרו בינתיים לחוריהן הביטו על מוטי במבטי רצח של פסיכופט במצוקה. רצינו? חווינו? ממתי אתה חווה? ממתי אתה רוצה. כל זכויותיו של מוטי חדלו להתקיים כבר בציר השביעי אבל הוא עדיין רצה.
אפידורל! עכשיו! אתה מבין אותי.
אולי תנסי את כדור היוגה שיש לך כאן בחדר, בעטתי את הכדור לכיוון של מוטי הוא נפל על הרצפה, חמותי הציצה בפתח, החוצה! צעקנו שנינו.
או שאתה קורא לשושנה לדחוף לי אפידורל, או שאתה דוחף לעצמך את הכדור לתחת כדי שתחווה מזה פתיחה!
תוך שתי שניות שושנה הגיעה.
מעליה היתה הילה לבנה של מלאכים, ומוסיקת שמיים נשמעה ברקע. היא הסתכלה עלי בחיוך אמהי מבין ואמרה "מאוחר מדי!".
מה? שאלתי. מוטי בלע את הרוק בשקט.
מאוחר מדי חזרה שושי הלידה התחילה, הראש במקום.


פאוזה.


מכירים את הבדיחה כמה פילים אפשר לדחוף לחיפושית?
ככה זה לידה.
רק שאת הפילים מושכים החוצה.
אני החיפושית. נעים מאוד!


התעוררתי אחרי שעתיים. סיימנו את הלידה בקיסרי, מ- 700 צירים בממוצע, 14 שעות של צרחות וכדור יוגה אחד. הילד יצא בניתוח. חמותי נכנסה לחדר "אני לא רוצה להפריע היא אמרה" חמות אף פעם לא רוצות להפריע. הגשתי לה את הילד וניסיתי להבין מהו אותו דבר שהופך אותנו רכות כל כך ליד היצורים האלו? האם באמת זהו אינסטינקט קדום, או משהו שהחברה כיוונה אותנו אליו. פתאום כבר לא ראיתי אותה כחמותי הפולניה, או את אמא שלי כאמא עם האהבה החונקת. שתיהן פשוט היו שם, פשוט אמהות. כמוני.


ובאופן רציני ומצחיק עד דמעות על יחסי חמות /אמהות .  . . בקרוב.


טורה של ריקי מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן



להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites