ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


סופר – ממי! ובמילים אחרות "אין אמא רעה יש אמא שרע לה"
מרכזי ההורות הממלאים כמעט כל כיכר בעיר, ותוכניות הריאליטי העוקבות אחר משברים משפחתיים בשקיקה מלמדים אותנו שהורות זה מקצוע נרכש. לאחר צפייה והתמכרות לתכניות אלו, הגעתי למסקנה שהבעיה אינה בצוות ההוראה האמון על תכניות אלו, לרבות במאים, עורכים וצוותי הפקה. הבעיה בתלמידות- קרי האמהות ובאופן הלמידה.
ריקי לוי דינר

לשנן ולזכור הבחינה בשבוע הבא!


מזה כארבע שנים, מאז שבני נולד, אני מוצאת עצמי עוקבת בשקיקה אחר תוכניות ריאליטי העוסקות בהורות ומשפחה. אני משווה, בודקת, רושמת לעצמי הערות והארות בנבכי מוחי ובסופה של כל תכנית, כמעט, מאשרת את עצמי וסגנון הורותי לעצמי מחדש. תוכניות אלו, כמו כל תוכניות ריאליטי למעשה, משמשות עבורנו, הצופים, הן כאמצעי מפלט משגרת היום-יום ויתרה מכך כאמצעי השוואה למקומנו בחיים ומידת שביעות הרצון שלנו מחיינו, וזאת כמובן כתלות בנושא בו עוסקת התוכנית.


תוכניות הריאליטי המשפחתיות השונות, עמוסות בדוגמות חברתיות אשר אמונות, ואין זה ברור מטעם מי, להנחיל לנו את המסר של הורות טובה מהי. אנו שותים בצמא רב את ה"ידע" החינוכי-פסיכולוגי באשר להורות, מתוך תקווה כי נוכל בעקבותיו להיות הורים טובים יותר או לאשר את עצמנו מחדש, כפי שכבר נאמר בתחילתו של טור זה. מה שאנו שוכחים בתהליך הצפייה, תוך קיפול בגדי בית הספר של ילדינו, זה שאותו "ידע" חינוכי-פסיכולוגי עובר דרך קבע אצל שולחנו של העורך המוציא ממנו אותן "אמיתות" חינוכיות-פסיכולוגיסיטיות ומשאיר את אלו המגיעות בצבעים מגוונים ולא בשחור לבן.


בתוך ההמלטות הזו אל חייו של האחר, אנו שוכחים לעיתים כי המציאות המשפחתית וההורית מורכבת הרבה יותר מ-45 דקות של פריים-טריים מגמתי.


אין ילד רע, יש ילד שרע לו!


אחד הדברים המדאיגים בתוכניות אלו, הוא כי אנו מאמינים לאותן דוגמות חברתיות, המוצגות בהן כמרשם פלא שניתן להרכיבו כרהיט של איקאה בסלונה של כל משפחה, ושוכחים בשנית את מורכבות המציאות וחיי היום יום. הנוסחה הרי אמורה להיות מאוד ברורה: לחבק, להוקיר, לחזק...את הילד כמובן.


כל אם באשר היא נהיית סופר-נני מדופלמת בשיחות בגני המשחקים, תוך שהיא נזכרת אף להשוות בין סופר הנני הישראלית לאחיותיה הבריטית והאמריקאית. אם הייתה ניתנת לנו סופר נני המדברת ממלוקית ביזנטית עתיקה גם אליה היינו מתחברים. המסרים פשוטים, השטחיות צבעונית, ואנחנו צמאים. צמאים למשהו שפעם היה כל כך ברור "אין ילד רע, יש ילד שרע לו" . השאלה היא אם בסבך הביקורת על התנהלות ההורים והאם, עוצרות מי מהתוכניות ועורכיהן לדון בשאלה החברתית-חינוכית האמיתית – האם ייתכן כי אין אמא רעה, אלא אמא שרע לה? האם ייתכן, כי אנו קורסות, אך בסבך הדוגמות החברתיות אסור לנו להודות בכך או להלין על כך? האם ייתכן כי אף אנו זקוקות למגע, לחיבוק, הוקרה לחיזוק....תוכניות הריאליטי המשפחתיות, עם כל כוונתן הטובה ועם כל התמכרותי להן, מחזקות אף דוגמות חברתיות רחבות יותר מהמתחם הביתי האישי של מי מאיתנו -  "אנחנו האמהות, אמורות להיות סופר ממי". אנו אמונות הן על התפקוד המשימתי והן על התפקוד הביתי-רגשי.


תוכניות אלו למעשה משמרות את משחק התפקידים המגדרי בחברה. אין זה משנה כי החברה התקדמה וכולנו שואפים למימוש עצמי ומצויינות, אנו עדיין מצופות להיות הרגשיות, המעניקות המחזקות.


אנו קורסות!


הקריסה בתוכניות מועצמת היות והיא צבעונית. מטרתה אחת: להחזיר את האם למוטב, לגלות לה את ה"אור" ההורי החינוכי, זה שייטיב עם הילד. אך מה איתה. כל תחושת הטוב שלה מצטמצמת  לפעולות הכפרה ומחילת העוונות שתבצע בפרק היישום. ההקלה המיוחלת, הן לאם והן לצופה.


אך מה עם טוב אחר? אישי? שאינו תלוי משפחה ו/או ילדים?


וועדת הביקורת


הצפייה בתוכניות אלו נעשית בשלושה זוגות עיניים – עיני הילד שהיינו, עיני האדם הפרטי שאנחנו (הפסיכולוג הממוצע המעביר ביקורת על המשפחות המצולמות) ועיני ההורים שאנו.


שלושת זוגות עיניים אלו מתערבבות לעיתים אף בחיינו הפרטיים. מי מאיתנו לא מצא עצמו אומר ו/או חושב לעצמו "אני לא אהיה כמו ההורים שלי" , "אצלי הם יאכלו בסלון, בית זה לא מוזיאון", או לחילופין "הלוואי ויהיו לי הכוחות להיות כמו ההורים שלי, היום זה כבר אחרת עם הקריירה והכל".


אין זה משנה לאיזה קוטב אתה משתייך, בסופו של דבר האדם הוא תבנית נוף ילדותו. בין אם רצינו להיות כמו ההורים שלנו, או להתרחק שנות אור מחוויות ילדותנו ולהעניק לילדינו הזדמנות אחרת, הרי שאנו בראש ובראשונה תוצר של חינוך זה ושל ילדותנו. קשה להודות אך כל אמא בשלב כלשהו עם פעוטה הזעיר מצאה עצמה ממלמלת לעצמה משפט בנוסח "oh my god Im becoming my mom".


כנראה שבכל זאת מבחינה אבולוציונית שאינה קשורה לרייטינג זה או אחר, יש משהו המחבר בין האמהות ואין זה משנה מאיזה דור, גיל או עדה  הן. אנחנו תמיד נדאג, נגונן (לעיתים יותר מדי), וננסה להיות הכי טובות שאנחנו יכולות- כי ככה לימדו אותנו, ככה מראים בטלויזיה.
חשוב לי להבהיר דבר אחד אחרון, אך חשוב לעין ערוך. מטרת טור זה אינה ביקורת על תכניות הריאליטי בכללותן ולא כנגד סופר נני. מטרתו היא ביקורת כנגד הצרכניות- האמהות ובכללותן ביקורת עצמית. אני בעד צריכה תרבותית נאותה, גם של תוכניות ריאליטי, אני בעד למידה גם דרך תוכניות ריאליטי, אני נגד צריכה אילמת שטחית המנוונת שיקול דעת, דעתנות ועצמיות.


לתגובות:  Beten.raka@gmail.com

להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן
  • יש לך את זה!!! אורטל - - 5/8/2009 | 22:47
    • ריקי - יש לך את זה!!! למרות העייפות המטורפת (אחרי לילה לבן, יום מתיש בעבודה ועוד אחה"צ מתרוצץ עם הקטנה שלי...) - לא יכולתי לעזוב את המחשב, הייתי חייבת לסיים לקרוא את הכתבות! מרתקת, אמיתית ופשוט שמה מראה לפנים (חבל רק שבשעה 11 בלילה, עם שארית "שקיות העייפות" מאתמול בלילה - הפנים לא משהו...). אבל כרגיל, מסיימת עם נימה אופטימית, צינית ומחייכת. המון נשיקות וחיבוקים והצלחה לטור החדש.
  • לא להאמין עד כמה שזה נכון!!!!!!!!! אריה - - 5/8/2009 | 05:41
    • למה להיות הורה כמו שאצה רוצה אם אתה יכול להיות הורה כמו שהעורך רוצה. תתחילו לחשוב לבד- את ההורים שלנו לא חינכו בתכניות ריאלטי.
  • כתיבה בהירה וקולעת - נהנתי ברי - - 4/8/2009 | 13:11
  • טור נפלא אור פינקיס - 2/8/2009 | 13:43
    • ריקי יקרה, כתבת יפה, נכון ונוגע. מודה לך על הנקודות החשובות למחשבה. אור פינקיס (זוכרת אותי? מדריכת הכנה ללידה ודולה :-))
  • נ ה ד ר ת עדי - - 2/8/2009 | 11:36
    • בתור אמא ל-2 בנות, שכל הזמן מנסה למצוא את הדרך הנכונה - גם אני נשבתי בקסמיי הטלויזיה וניסיתי ללמוד ממנה כמה שיותר, אולם - מציאות לחוד וטלויזיה לחוד. מאוד יפה ומציאותי המשיכי כך :)
  • אין עלייך !!! ורד- אמא לשניים... - 1/8/2009 | 12:20
    • כל הכבוד, אחלה של כתבה וכל מילה נכונה ! הורות זה קשה ואמהות עוד יותר ! ככל שמביאים יותר ילדים זה הולך ונהיה קשה יותר... מחכה כבר לכתבה הבאה !!!
  • אמנם אמא צעירה אבל הזדהתי עם לילך - 30/7/2009 | 09:34
    • כל מילה...מי שיודעת ללמוד מהתכניות האלה יכולה לעשות לעצמה שירות מעולה. כיף לקרוא..
  • הללויה! חגית - אמא כבר וגם בדרך... - - 30/7/2009 | 08:54
    • סוף סוף מישהי שלא חוזרת על המנטרה השחוקה של - "הילדים שינו את חיי! ראיתי את האור! מה הייתי לפני שנעשיתי אמא! הייתי כקליפת השום! פתאום החיים שלי קיבלו משמעות!" את כל כך צודקת. אימהות בראש ובראשונה זה קשה!!!! קשה מאוד!!! אבל אף אחת לא אומרת את זה בפה מלא. רק בחדרי חדרים. כמו שהיו פעם מדברים על סקס. הגיע הזמן שכולנו נודה. לא לכל אחת זה בא בטבעיות. אנחנו נאחזות במה שהטלוויזיה "מלמדת" אותנו שצריך להיות. כמו שבצעירותי חשבתי שכל האבות צריכים להיות כמו צ'רלס אינגלס מבית קטן בערבה ואיך זה ייתכן שאבא שלי הוא לא כזה...? זה קשה מאוד! ותובעני! ותכניות הריאליטי במסווה של ייעוץ רק גורמות לי אישית להרגיש כמו חרה של אמא. אנוכית, לא משתדלת ולא משקיעה. ריקי - תודה לך על שאת סוף סוף משמיעה קול אחר. מחכה בכיליון עיניים לכתבה הבאה....
  • עדיין לא אימא..ובכל זאת: שיר - - 29/7/2009 | 20:49
    • העולם שלנו לא עושה חיים קלים לנשים אחרי לידה. החברה מצפה מהן להיות נשים, אמהות ומפרנסות, וזה לא קל. לכן טוב שיש טור כמו שלך, ריקי, שעוזר לצאת לרגע מהקופסא ולראות את הדברים מזווית אחרת. כבר מסוקרנת לקרוא את הכתבה הבאה שלך.... כל הכבוד! אני גאה בך :-)
  • אני כבר העברתי לחברות האמהות שלי... גולי - - 29/7/2009 | 20:06
    • כתבה מרתקת, עניינית, למרות הנושא הרציני היא קלילה וזורמת. אין ספק שאת יודעת על מה את מדברת!!! שאפו, אל תפסיקי לכתוב!
  • אני לא אמא אני גבר גיי, ללא ילדים, ילד לאמא שלי,ופסיכולוג בגרוש שמול - 29/7/2009 | 17:02
    • ריקוש כל הכבוד על הטור וישר כח. אני גאה בך. אני חושב שאמרת זאת בעקיפין אך צריך עוד להדגיש. שהיום אולי ה"חינוך" של ההורים נעשה ע"י הטלביזיה . אך בעבר לא חסרו ה- "מחנכים" . שכנות "נשמות טהורות ומודאגות", אמהות, חמות, וסבתות שגרו בצמוד מידי, ויכולנו לקרוא בשנות החמישים בתקופת הבייבי בום אין סוף ספרים המלמדים מהי "הורות טובה". אגב גם למישטרים טוטליטארים למיניהם היה מה לומר בנושה. השאלה העיקרית היא מה אנחנו עושים עם כל המידע ואיך אנו מסננים אותו ומתייחסים אליו, אם הוא שווה התייחסות. בסופו של דבר תמיד צריך לזכור: שנוכל לעשות מה שנירצה אך בסופו של דור, יהיה לו תמיד מה להלין על קודמו. לפסיכולוגים תמיד יהיו קליינטים ש- "נדפקו" בגלל ה-"טעויות של האמהות" כביכול. כולם עושים ויעשו טעויות אך השאלה איך הם עוזרים לילדים לחיות איתן. אמא זו אמא ואני מסכים עם הטענה שכך היה בכל התקופות. כולם מנסים ללמד אותנו מהם ערכים טובים כאשר המילה "ערכים" טעונה בגישות סובייקטיביות וסותרות לעיתים בין החברות השונות. בתנך היה המשפט - "חוסך שיבטו שונא בנו" הים המישפט הזה נחשב לכמעט מזעזע. בשנות החמישים דגלו בו. היום, ילדים תובעים את הוריהם על סתירה. אינני יודע מה טוב. מה שחשוב, זה לחשוב לפני שעושים משהו, מה רוצים להשיג. לאיזו מטרה אנו רוצים להגיע. לצערי בעוד ישנם הורים שלא מגיעה להם הפריווילגיה הזו, הורים שמכים את ילדיהם לעיתים עד רצח. למולם נאבקים הורים פוטנציאלים שרוצים לתת את כל אהבתם לגידול ילדים ובשם ה- "ערכים" / "ערכי המשפחה" מונעים מהם את הזכות הבסיסית הזו. כמובן שאני מדבר על משפחות חד מיניות חשוכות ילדים, בשל בורות וגזענות. ומחחקרים הוכיכו כבר שהורים ממשפחות חד מניות לא " דופקות" את חייהם של הלדים יותר ולא פחות מהורים כביכול "רגילים". הייתי מנסח את המשפט כך "אין הורה רע יש הורה שר עלו" והדגש הוא על ההורה, לא רק על "אמא", לא רק על "אבא", הורים מאמצים או ביולוגיים. שוב ישר כח ריקי הטור מצויין וכל הכבוד. שמול.

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites