ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


גמילה מחיתולים חלק ב'-גמילת לילה
גמילה מחיתולים ביום אינה דומה לגמילה מחיתולים בלילה. הילד צריך "לזכור" להתעורר, לקום ממיטתו בחושך וללכת לשירותים. איך אפשר "לחנך" לגמילת חיתולים בלילה, ומה עושים כששום דבר לא עוזר
ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, מתוך ספרה "דיאלוג עם ילדים", באדיבות הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר


אימא:
בוא אחתל אותך לקראת השינה.
דן: אימא, לא רוצה חיתול, אני לא תינוק.
אימא: אבל אתה עדיין מרטיב. אם תקום יבש, נפסיק לחתל.


קשה לענות על השאלה מתי להסיר את החיתול הלילי – לפני שהילד מפסיק להרטיב, במטרה להעביר לו מסר שמצפים שיפסיק, או רק לאחר ש"הוכיח" את עצמו. לכל אפשרות יתרונות משלה.


כשמסירים את החיתול אומרים לילד שמאמינים שהוא יכול לשלוט בהפרשות גם בלילה, שלא נורא אם ירטיב, שההורים לקחו את הסיכון. כשמחכים עד שהילד יהיה יבש ורק אז מסלקים את החיתול, מעבירים לו מסר שהוא עדיין קטן, שלא ברור אם הוא כבר מסוגל להיגמל, וכן שההורים לא לוקחים שום סיכון, והרטבה לא באה בחשבון.


להחלטתו של הילד יש מקום חשוב בתהליך.  ברגע שהיוזמה להסיר את החיתול באה ממנו, יש מקום לשתף איתו פעולה, גם אם אין ערבות שיצליח. כשמתנגדים ליוזמה של הילד, "מפקיעים" את התהליך מרשותו. כיוון שתהליך החינוך לניקיון הוא תהליך משמעותי בהתפתחות האוטונומיה, השליטה העצמית והמודעות הגופנית, אין מקום להתעלם מרצונותיו של הילד.


יש ילדים שתהליך הגמילה ביום ובלילה נעשה אצלם במקביל. אבל, רבים רוכשים שליטה על היציאות קודם כול ביום, סביב גיל שנתיים עד שנתיים וחצי, ורק בהמשך בלילה, בגיל שלוש עד חמש ולפעמים מאוחר יותר. כ- 10% עד 20% מבני החמש עדיין מרטיבים במיטה באופן קבוע, וכ-20% מהילדים – באופן חלקי. כאחוז או שניים עדיין מרטיבים בגיל 18. 


סיבות רגשיות מגוונות יכולות לגרום להרטבת לילה: מתח שבלילה קשה יותר לשלוט בו,  רווח משני שיש לילד מהרטבה (כאשר קמים בלילה ומטפלים בו כשהוא רטוב), או להפך – חשש להרטיב שגורם לילד להיות לחוץ וגורר תגובה הפוכה מהמצופה, גם רצון לא מודע להישאר קטן יכול להוות סיבה.


הרטבת לילה ראשונית (70%  מהמקרים) היא זו המופיעה אצל ילדים שמעולם לא נגמלו באופן מלא או חלקי. הרטבת לילה משנית היא תגובה לטראומה, למתח או למשבר שמופיע אצל ילדים שכבר נגמלו וחזרו להרטיב. לעתים, הגורם למתח ייעלם או שהילד יתמודד איתו ובכל זאת ימשיך להרטיב. במקרים של הרטבה משנית סביר יותר שגורם רגשי עומד מאחורי הבעיה. לכן במקרים אלה חשובה במיוחד התמיכה בילד ("מדובר בתקלות זמניות"), בהורדת הסטיגמה ("אתה לא תינוק או ילד שזקוק לחיתולים"), ובהעברת שדר שהדברים יסתדרו ושלהורה יש סבלנות.


מתי הילד מוכן להפסיק להרטיב בלילה? כשהוא יבש מספר שעות לאחר שהלך לישון, כשהוא מתעורר ומבקש להחליף חיתול כשהרטיב, כשהוא מבקש להוריד את החיתול או כשהוא מצליח להיות יבש גם ביום וגם בשנת הצהריים.


באיזה גיל זה קורה? הגיל שבו חלק גדול מהילדים בשלים להיות יבשים ביום הוא שנתיים-שלוש, בתנאי שלא צפויים שינויים גדולים בחייהם (לידה, מעבר דירה, כניסה לגן וכדומה). יש ילדים שכבר לפני גיל שנתיים מסוגלים לכך, וישנם רבים שיצליחו לשלוט באופן מלא רק סמוך לגיל ארבע או חמש. יש ילדים שאצלם התהליך דרסטי (הם מפסיקים להרטיב לחלוטין), ואצל אחרים יש תקופת מעבר, קצרה או ארוכה, של "ימים יבשים" ו"ימים רטובים" עד שהם יבשים באופן מלא. שני התהליכים תקינים ואין להתייאש אם הילד לא מצליח להיות יבש לחלוטין.


מתי יש לפנות לעזרה מקצועית?

  • התלכלכות קבועה (בצואה) מעבר לגיל שלוש וחצי-ארבע, לאחר תקופה של חצי שנה של גמילה.
  • התלכלכות לסירוגין (בצואה) מעבר לגיל ארבע-חמש.
  • דרישה לחתל את הילד כדי שיפריש צואה מעבר לגיל ארבע-חמש, לאחר ניסיונות גמילה.
  • הרטבה ביום, בלי שהילד הפסיק להרטיב בגיל שלוש-שלוש וחצי, בתנאי שתהליך החינוך לניקיון נמשך לפחות חצי שנה.
  • הרטבה משנית ביום, לאחר שהילד הפסיק להרטיב, שנמשכת מספר חודשים מעבר לגיל ארבע.
  • פספוסים קבועים (לפחות שלושה-ארבעה ביום) מעבר לגיל ארבע, בשעות היום.
  • הרטבה קבועה בלילה מעבר לגיל חמש או שש, לאחר שנה ומעלה של ניסיונות גמילה. יש לציין ששלפוחית השתן גדלה עד גיל שש, אז מתייצב גודלה הסופי.
  • סבל של הילד או המשפחה, למרות היעדר קריטריונים אובייקטיביים.
  • סירוב של הילד לישון אצל חברים או בני משפחה.
  • דחייה חברתית כתוצאה מקשיי הגמילה.
  • מתח קשה בין הילד לבין ההורים כתוצאה מבעיית ההרטבה.
  • תופעות קשות במשפחה: כעס גדול של ההורים שאינם יכולים לבלום אותו, ריב בין ההורים המאשימים זה את זה באחריות להרטבה או להתלכלכות.


מהם הטיפולים הרפואיים שניתנים לילדים מרטיבים?


טיפולים אנטי דלקתיים (במצבים בהם מאותרת דלקת), תרופה שמגדילה את קיבולת השלפוחית וגורמת לכך שהילד יישן שינה קלה יותר (מדובר בתכשיר נוגד דיכאון שמביא לשליטה מלאה בהטלת שתן אצל 30% מהמרטיבים. הפסקת הטיפול עלולה לגרום להתחדשות הבעיה). ישנו גם תכשיר דמוי הורמון (דסמופרין) שניתן באמצעות משאף לפני השינה למשך שלושה עד שישה חודשים, וטיפול נגד תולעים (במקרים שבהם מאובחנות תולעים).


בנוסף, קיים טיפול בזמזם שמצלצל כשהילד מתחיל להרטיב. ישנם זמזמים המחוברים לתחתונים, וכשטיפות שתן ראשונות יוצאות נסגר מעגל חשמלי שמפעיל את הזמזם. %30 עד 40%  מהילדים נגמלים על ידי השימוש בזמזם. מעטים נגמלים בתוך זמן קצר, והרוב בתוך ארבעה-חמישה חודשים. לטיפול יש סיכוי רק אם הילד מתמיד בשימוש כשההורים תומכים ומעודדים. יש ילדים שמתנגדים למכשיר צמוד לגוף, ישנם שמנתקים אותו תוך כדי שינה, ויש שלא שומעים את הצלצול כשהם מכוסים בשמיכה. לעתים נוצר גירוי בעור הילד כתוצאה מחלודה שנוצרת.


יש לזכור שטיפול תרופתי (במקרים שבהם לא מאותרת דלקת, סוכרת או תולעים) הוא קו ההגנה האחרון. יש לשקול שימוש בו רק לאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות. הטיפול התרופתי קל לשימוש ונותן תוצאות בתוך זמן קצר, אך הצלחתו מוגבלת, עלולה להתרחש נסיגה לאחר שמפסיקים אותו, יש לו תופעות לוואי, והמחיר של חלק מהתרופות גבוה. טיפול תרופתי מומלץ כאשר טיפולים אחרים לא נותנים תוצאות, כשהילד יוצא לישון מחוץ לבית, כשהוא לא משתף פעולה בטיפולים אחרים, ולא לפני גיל שמונה. בכל מקרה, יש לזכור שטיפול תרופתי דורש מעקב רפואי צמוד.



מיהם הילדים שתהליך הגמילה בלילה קשה להם יותר?

  • ילדים ששלפוחית השתן שלהם קטנה, שסובלים מדלקות בשלפוחית  או ששריריה חזקים פחות.
  • ילדים שמתקשים לזהות את תחושת המלאות של השלפוחית תוך כדי שינה. לעתים, אלה ילדים שישנים שינה עמוקה (אך לא כל הילדים שישנים שינה עמוקה מרטיבים בלילה).
  • ילדים שישנים שינה עמוקה מאוד. יש הסוברים שזו אינה סיבה להרטבת לילה. אחרים מציגים מחקרים שיותר ילדים שישנים שינה עמוקה ושקשה להעיר אותם, מרטיבים עד גיל מאוחר יותר.
  • ילדים שפוחדים לרדת בלילה לבדם לשירותים, פוחדים מחושך, פוחדים מההליכה לשירותים.


הורה המבקש לגמול את ילדו מהרטבת לילה:

  • מניעת שתייה אינה בבחינת גמילה. ילד שאינו צריך ללכת לשירותים כיוון שאינו שותה אינו ילד שנגמל.
  • הורדת ילד ישן לשירותים מבלי שהתעורר אינה מקדמת את הילד לקראת שליטה על השלפוחית.  הערת ילד על ידי הורה,  או על ידי שעון מעורר, בהחלט יכולה לעזור לילד להתרגל להתעורר ולרדת. יש מקום לנקוט דרך זו במשך שבועיים-שלושה, ובהמשך לרדת בהדרגה ולהעביר את השליטה לידי הילד.
  • אין לאסור על הילד ללכת לישון אצל בני משפחה או חברים,  אך יש לסכם איתו שיידע את המארחים שעלולה להיות בעיה.


איך לעזור לילד?

  • להשתמש בדמיון מודרך – לדמיין יחד איתו כיצד סוגרים במנעול או בפקק את שלפוחית השתן לפני השינה ("טקס נעילה") ולחזק את שליטתו ב"פיפי" שלו ("אתה תיתן פקודה לפיפי שלך מתי יהיה סגור ומתי אתה מרשה לו להיפתח. אתה "המפקד' של הפיפי").
  • לגמול את הילד מתלות במבוגר בתהליך החלפת הבגדים או הסדין בלילה – אין הכוונה "להענשת" הילד שעליו לכבס לבד את בגדיו. הכוונה היא שהילד יפרוש סדין או מגבת יבשה במקום הרטוב, שיחליף את הפיג'מה והתחתונים הרטובים, וגם זה רק בגיל שבו הוא יכול לעשות זאת.
  • לחזק את תחושת השליטה של הילד בגופו בתחומים מגוונים, לא רק סביב השליטה בשלפוחית (ביצועים בתחום הספורט, עצמאות בטיפול בגופו, כגון רחצה וכדומה).

 

 

 

 

 

 

 


להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites