ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


גמילה מחיתולים חלק א'- שליטה בסוגרים
בסביבות גיל שנתיים-שלוש הילד מתחיל לגלות סימנים לקראת גמילה מחיתולים. אם זה בא ממנו, תהליך הגמילה יהיה קל יותר. אבל גם במקרים שבהם הכל "הולך חלק" יש חששות, לפעמים פספוסים, ויש חשיבות גדולה לצורת ההתייחסות של ההורה לכל התהליך.
ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית מתוך ספרה "דיאלוג עם ילדים", באדיבות הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר

השליטה בסוגרים היא שלב משמעותי בתהליך הסוציאליזציה של הילד. היא משקפת את הציפייה להתאים את ההתנהגות לדרישות החברתיות, ומהווה צעד חשוב ברכישת תחושת שליטה על הגוף, נדבך מרכזי בתחושת העצמאות של הילד.


קודם מושגת שליטה על הצואה, ורק אחר כך על השתן. השליטה על מתן שתן היא תהליך אטי שנמשך כמה חודשים. בדרך כלל מושגת קודם שליטה על השתן ביום, ורק בהמשך בלילה. קצב הגמילה שונה מילד לילד, ולעתים ילד שהפסיק להרטיב עלול להתחיל שוב להרטיב.


בגיל שנתיים מרטיבים עדיין 50% מהילדים, בגיל שלוש 30% מהילדים, בגיל חמש 15%  מהילדים, ובגיל עשר מרטיבים עדיין 7% מהילדים. כ- 80% מכלל הילדים המרטיבים סובלים מהרטבת לילה בלבד, ו-15% מהרטבת יום בלבד. בין 80% - 90% מהילדים מרטיבים הרטבה ראשונית – הם לא נגמלו כלל. נוטים לראות בהרטבת לילה בעיה רק אחרי גיל חמש-שש. הרטבה ראשונית פירושה אי גמילה מעבר לגיל חמש. להגדרה זו שייכים 85% מהמרטיבים. הרטבה משנית פירושה שהילד הגמול שב להרטיב בגלל מצב לחץ (לידת אח, גירושי הורים, מוות במשפחה, מעבר דירה, מחלה או לחץ לימודי וחברתי).


בנים מרטיבים יותר מבנות. יש כמה דרכים להבין עובדה זו: הבשלה מאוחרת יותר, רמת תוקפנות גבוהה יותר, פחות תביעות חברתיות לקבלת נורמות התנהגות המוכתבות על ידי המבוגרים, בעיה לקבל את סמכות האם (המחנכת העיקרית לניקיון) בגלל הבדלי המין ביניהם, או קושי ללמוד שתי תנוחות נפרדות להפרשת צואה והפרשת שתן.


להרטבה סיבות פיזיולוגיות ו/ או רגשיות, או שהיא ביטוי לתהליך בעייתי של חינוך לניקיון. הרטבה לא נובעת משתיית יתר, ולא מפינוק, ובדרך כלל גם לא מתוך רצון מְכוּוָן להרגיז את ההורים.


תום מסרב בכל תוקף לוותר על החיתול. כל ניסיונות האם לשכנעו עלו בתוהו. הוא בוכה כל אימת שאמו מנסה להמיר את החיתול בתחתונים או להציע לו ללכת עירום בבית.


אימא:
בוא תנסה לא ללכת עם חיתול, אתה כבר גדול.
תום (בוכה): לא, לא, תשימי לי חיתול.


כשילד מסרב לוותר על החיתול, חשוב לנסות לבדוק מהו המסר שהוא מעביר בהתנגדותו. יש לשקול בזהירות אם אין סיבות רגשיות, שאינן ספציפיות לנושא הניקיון, שעומדות מאחורי הסירוב.


אם הילד נמנע מלנסות כי אינו סומך על עצמו, יש לבדוק מדוע אינו בוטח בעצמו וכיצד ניתן לחזק את תחושת השליטה והביטחון בתחומים רחבים יותר. אם הילד חושש מתגובת ההורים, יש להביא בחשבון שהוא עלול לאמץ דפוסי הימנעות גם בהתמודדות בשטחים אחרים, והבעיה היא במסרים שמשדרים ההורים ובאופן שהילד קולט אותם. אפשר לנסות לפענח את הגורמים להתנגדות תוך כדי משחק שבו משכנעים בובה-אדם או בובת-חיה לוותר על החיתול, והילד מדברר את תגובתה (מדוע הדובי מתנגד לוותר על החיתול?).


אימא: דני, אתה צריך פיפי. אולי תיגש לשירותים?
דני: לא, לא.
אימא: כבר הרבה זמן לא היית בשירותים, לא כדאי שיברח לך.


דני ממשיך לשחק ומבקש מאימא לעזור לו בבניית הלגו. לאחר דקות מספר "בורח" לו פיפי.


אימא:
דני, הרי ביקשתי אותך ללכת לעשות פיפי, למה אתה מתעקש סתם?


סצנה מוכרת מתהליך החינוך לניקיון: ההורה מרגיש שזמן ההתפנות קרב, מזכיר לילד לגשת לשירותים, והילד מסרב. כשמתברר להורה שצדק הוא מאוכזב, כועס, או חש שהילד "עשה דווקא".


שלב המעבר מחיתול לשליטה על ההפרשות הוא שלב מורכב. הילד מבקש להיות אדון לגופו, וקבלת ההוראה מתי ללכת להתפנות עלולה להרגיז אותו ולגרור תגובת נגד. בנוסף, קשה לילד להפסיק פעילות שמענגת אותו כדי להתפנות. התנהגות מסוג זה דורשת בגרות רגשית, שליטה, ויתור על הנאה מיידית, ויכולת להתרכז בשני מישורים (גם בשליטה על ההפרשה וגם במיקוד במשחק).


לעתים, הצעת ההורה ללכת לשירותים פועלת באופן סוגסטיבי וגורמת לילד להרטיב. הדבר קורה משתי סיבות אפשריות. האחת היא שהילד חש כאילו ההורה, הכול יודע, הפעיל את מערכת ההפרשה, וגרם לילד להשתכנע שהוא "אינו שולט" ושהוא צריך פיפי. כלומר, לתחושתו ההורה יודע טוב ממנו מתי הוא צריך פיפי, וברגע שהדברים נאמרים הוא מוכיח שהם צודקים. סיבה שנייה היא שהתזכורת עצמה מרגיזה את הילד. כתוצאה מכך הוא מוכיח להורים מי "בעל הבית" ועושה פיפי מתי "שבא לו". יש להביא בחשבון שהתחושה הפנימית המבטאת שלפוחית מלאה עדיין לא מוכרת לילד באופן שלם, ולכן הצורך להשתין "צץ" בהתרעה קצרה יותר מאשר אצל מבוגר מנוסה.


נכון שאחת האפשרויות להסביר את סירובו של הילד היא "הרצון לעשות דווקא", שיש בו ביטוי לצורך באוטונומיה, אך ישנם גם מניעים רגשיים ונתונים גופניים נוספים שמצטרפים יחד, כדי לבנות את התמונה השלמה.


דני צופה בטלוויזיה.


אימא:
דני, תיגש לשירותים.
דני: אני לא צריך.


כשנגמרת התוכנית הוא רץ לשירותים, אבל התחתונים כבר רטובים מעט


זוהי תופעה המכונה "טפטוף". היא מתרחשת אצל ילדים בשעת משחק, אצל ילדים שמערכת הסוגרים שלהם מתקשה לתפקד כשיש לחץ בשלפוחית, וכן בשעת צחוק אצל בנות. במקרים אלה, יש לעזור לילד להיות מודע לכך שקשה לו להתאפק, ולהתפנות לפני שהוא מתחיל בעיסוקים שהוא מתקשה להפסיקם. כעס על הילד לא פותר את הבעיה.


דנה הרטיבה בתחתונים.


אימא:
דנה בואי נחליף תחתונים.
דנה: לא רוצה
אימא: אני לא מרשה לך להסתובב בתחתונים מלוכלכים.
דנה: אחר כך.
אימא (לאחר כמה דקות): האם האחר כך כבר הגיע?
דנה: לא.


יש ילדים שעומדים בתוקף על כך שיחליפו להם חיתול או תחתונים מלוכלכים. אחרים אינם ממהרים, ולעתים אפילו מסרבים להצעה.
 

מניעים רבים ושונים יכולים לגרום להתנגדות הילד להחליף חיתול או להיפרד מתחתונים מלוכלכים. לכן אין לכפות תהליך זה בכוח או מתוך ביטויי כעס, אלא לנסות להבין מהם הגורמים הפנימיים שנחשפים בסירוב.


כאשר הילד משתף פעולה בהחלפת החיתול עם גורם אחד (אימא ולא אבא, גננת ולא אימא) ולא עם אחר – זהו מפתח להבנת העניין. כאשר יש מצבים שבהם הילד נעתר להחלפה (כשאין ילדים אחרים בסביבה, כשאינו משחק או עסוק) ובאחרים מסרב – גם שוני זה עוזר לפענח את המניעים. התעקשות על החלפה מיידית של החיתול עשויה להתפרש על ידי הילד כ"הפרשותיי דוחות" (ואולי גם בי יש משהו דוחה).


רונה (בת שלוש) בתהליך גמילה מהחיתול. היא מסתובבת בבית בתחתונים. לעתים קרובות מאוד, כש"בורח" לה פיפי, הדבר קורה דווקא ב"מקומות הרגישים" - על השטיח הפרסי בסלון, על ספת הקטיפה, על המיטה הזוגית בחדר ההורים.


אימא: שוב לכלכת את השטיח. כמה פעמים אמרתי לך שתיזהרי לא להרטיב את השטיח. את הרצפה אפשר לנקות, ואת השטיח קשה.
רונה: זה לא בכוונה.


יש ילדים שמרטיבים או מלכלכים דווקא בנקודות אסטרטגיות בבית. יש לכך כנראה כמה סיבות: אלה מקומות שבהם הילד מרגיש טוב ובטוח (כמו הספה בסלון או מיטת ההורים), ולכן שם מרשה לעצמו לפספס.


זוהי מעין בדיקת גבולות לכמה אוהבים אותו – אם הוא ילד יקר ובעל ערך, מדוע אסור לו להרטיב במקומות החשובים? זהו גם ביטוי לאוטונומיה שלו ("אני אלכלך איפה שאני רוצה").


יש ילדים שמבטאים את תוקפנותם בדרך זאת ("הרגזתי, אך איני אשם כי לא שלטתי, עשיתי לא בכוונה).


במהלך החינוך לניקיון כדאי להקטין למינימום את ההזדמנויות לחיכוך עם הילד. כדאי (אם אפשר) לקפל שטיחים או לכסות בניילון ספות קטיפה, כדי לא ליצור מצבים שבהם הילד ימעד. קשה לילד ללמוד לשלוט בגופו כאשר הוא צריך להתמודד עם איסורים רבים נוספים. כדי להקל עליו, יש להעביר מסר שההורים מארגנים את הסביבה תוך התחשבות בילד, ולא הילד בלבד צריך להתאים עצמו לדרישות הסביבה.


מיהם הילדים שלא מוכנים לוותר על החיתול?

  • ילדים שלא מאמינים שיצליחו לשלוט (לעתים הרגשתו של הילד מבוססת, ולעתים הוא חושש מכל ניסיון).
  • ילדים שפוחדים מתגובת הוריהם אם ייכשלו וירטיבו. הם מעדיפים "ללכת על בטוח" ולא לאכזב.
  • ילדים שמעדיפים להישאר קטנים וליהנות מזכויות היתר של קטנים.
  • ילדים שחוששים לשלום גופם, והחיתול שומר על איבריהם הפגיעים.
  • ילדים שמתקשים להסתגל לשינויים בכל תחום, כולל בנושא הניקיון.
  • ילדים שחוששים שהפרשותיהם "מסריחות," או "דוחות", והחיתול "מסתיר" את הבעיה.


מיהם הילדים שמבקשים שיחליפו להם חיתול או תחתונים רטובים?

  • ילדים שמגע ההפרשות אינו נעים לעורם הרגיש.
  • ילדים ש"מתביישים" בתקלה שאירעה להם, או חוששים שילעגו להם.
  • ילדים שרוצים להרגיש גדולים, וחיתול רטוב הוא הוכחה להיותם תינוקות.
  • ילדים שרוצים להיות נקיים וכל התלכלכות מלחיצה אותם.
  • ילדים שנהנים מתהליך ההחלפה הכרוך במתן תשומת לב, רחצה, ניקיון וכדומה.


מיהם הילדים שמסרבים שיחליפו להם חיתול או תחתונים רטובים או מלוכלכים?

  • ילדים שלא רוצים לוותר על "רכושם": שרואים בהפרשות חלק מעצמם ומגופם.
  • ילדים שתהליך ההחלפה חושף את קלונם – מחליפים להם בנוכחות אחרים, תוך הטפת מוסר, וכדומה.
  • ילדים שנהנים ממגע ההפרשה – בעיקר הפיפי החם נעים להם (מבוגרים מתקשים להבין זאת בדרך כלל).
  • ילדים שתהליך ההחלפה הכרוך בהתפשטות אינו נעים להם – הם אינם אוהבים שינויים, והחלפה היא אחד מהם.
  • ילדים שתהליך ההחלפה קוטע את פעילותם – משחק, צפייה בטלוויזיה, ציור וכדומה.
  • ככל שהמבוגר עומד יותר על ההחלפה, כך הם מבקשים לממש את האוטונומיה  שלהם, לעמוד על שלהם ולהתנגד.
  • ילדים שזו ההזדמנות שלהם להתלכלך, והם בשלב התפתחותי שהם נהנים מהתלכלכות (דרכים אחרות חסומות בפניהם על ידי הורה שעומד על משמר הניקיון).
  • ילדים שאצלם החלפת החיתול כרוכה בריח רע (כל עוד החיתול "נַעול" הם לא מרגישים אותו) והם מבקשים להימנע מכך. לעתים המבוגר, במפורש או על ידי המימיקה שלו, מבטא גועל מההפרשות שלהם, והם מבקשים להימנע בכל מחיר מהמפגש עם החוויה הקשה.









 

 

 

 

להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites