ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


עד גיל שלוש זה יעבור - גיל שנתיים האיום
מעולם לא סבלתי מתסביך גדלות. אפילו לא סנוביזם. ילדתי, בלידה רגילה, בלילה של ירח מלא אי שם ב- 2004 והפכתי למגלומנית. הכתה בי הכרה שלא יכולתי לחלוק אותה עם איש: אני אמא מושלמת. שום Good enough mother, שום כלום: מושלמת. כל מה שעושה- מושלם.
יעל פליקס

סיפרתי את זה לאחות בטיפת חלב.  "כנראה בגלל זה היא לא בוכה וישנה רצוף", הביטה בי שוב לראות אם אכן זה מה שאמרתי. הנהנתי. "זה בהחלט מעל הממוצע, אבל אין לי על זה נתונים ואחוזונים", קיפלה את כרטיס המעקב הוורוד ונתנה לי אותו.

אמא מושלמת בסופר

יצאתי אל הרחוב והחודשים נקפו. ילדתי המקסימה גדלה ומתפתחת. אנחנו מתבוננות יחד על העולם ותוך כדי גילוי פרחים, אוטובוסים וחיוכים, אני מבינה שאני היחידה. האימא הטובה היחידה כאן. אחרת, איך תסבירו את זה: אני בסופרמרקט, מאחורי מדף הספגטי, מתצפתת: האיש הזה, חתול לא הייתי נותנת לו לאמץ. פספסנו, הוא כבר נהייה אבא והילדה שלו נמצאת על המדף השני של מוצרי החלב. הרביולי מסתיר לי, אבל נראה לי שהיא רוצה שוקו בשקית. כן, פגעתי בול. היא צועקת: "אני רוצה שוקו". רגע לפני שהוא מביא פסיכולוג משטרתי שישכנע אותה לרדת, הוא אומר משהו ואז סופר, לאט כזה: אחת, שתיים... הילדה והשוקו עדיין מחובקים. מכל עבר הורים סופרים עד שלוש, סופרים עד חמש וסופרים את הדקות לצאת מהסופר האימתני והנורא הזה. איך הם הגיעו למצב הזה?


אני מתבוננת בבתי: ישובה בפעם הראשונה בכיסא המיוחד של עגלת הסופר- היא על גג העולם. מחייכת. יחד אנחנו בוחרות עגבניות שרי. אחת אחת. לא, לא , לא. זה לא שחשבתי לעצמי "לי זה לא יקרה", אני לא מאלה. זה הרגיש יותר כמו  "לי זה  בחיים לא יקרה".

גיל שנתיים הנורא

ואז היא הגיעה. החגיגה. זר פרחים על הראש, עוגה וכל מה שצריך וגדלנו בשנה- הגענו לגיל שנתיים. מזל- טוב?
אחרי הפעם הראשונה שספרתי עד שלוש ושום דבר לא קרה, שוחחתי עם עצמי, "עזרה חיצונית אף פעם לא הזיקה לאיש", סיכמנו.


"בגיל שנתיים יש הרבה אלמנטים שהופכים אותו ללא מובן. הוא גיל מורכב ומבלבל את ההורה ואת הילד", מחייכת אילנה פליישמן, עובדת סוציאלית מ"הבית הירוק", מקום נעים שבו הילד יכול לשחק וההורה יכול בינתיים, במקום 'עוד שיחה של גן- משחקים',לשוחח ולהתלבט יחד עם אנשי מקצוע בנושאים הקשורים להורות ומשפחה.


אם "מורכב ומבלבל" זה שם נרדף ל "בוא פשוט נגיד 'לא' על כל דבר שזז, רק ליתר בטחון", אז כן, זה קרה גם לי. בחוץ קר מאוד וכשאני כבר בשוונג של "יד ראשונה לשרוול של המעיל", מביטות בי שתי עיניים ואני שומעת "לא" קטן אבל נחוש והחלטי. "לא רוצה מעיל". אני מנסה להסביר למה כדאי, עוברת להשלכות של הקור על גופינו ומסיימת בהסברים על נדידת הציפורים לארצות החום. "לא" היא מישירה אליי מבט.
"הסברתי, שידרתי, שיקפתי, אפשרתי" אני שחה לאילנה בחוסר הלקאה עצמית.

"זה באמת לא קשור תמיד להורה. בתקופת ה:' לא- לא'. קודם הילד אומר 'לא', גם אם הוא מסכים לדברי ההורה בכדי שידעו: יש כאן מישהו, יש לי עמדה ודעה", בלבלה אותי פליישמן.

הילד "מתהווה", האמא מזיעה אוקיי, אז אני כבר מזיעה ואנחנו מאחרים. בוא פשוט נעמוד בפתח הבית עד הקיץ ממש או עד שהיא תהפוך בת שלוש. מה שיגיע קודם.  "אם לא תשימי את המעיל עכשיו", שמעתי את עצמי, "אני אספור עד 3 ואשים לך אותו בכוח". סליחה, מי זאת האישה שאמרה את המפגע ההורי הנלוז הזה? מי את ואיך השתלטת עליי? תרחיקי את הידיים שלך מהבת שלי. לא שמעת, היא לא רוצה מעיל. לא רוצה.


"הילד נמצא במקום של 'אני מתהווה', שרוצה שייתנו לו כבוד", מסבירה פליישמן, "הוא לא חפץ שמטלטלים. ההורה צריך להיות מספיק קשוב כדי לומר: "עוד 10 דקות נעזוב את יום ההולדת" ולהכין אותו לקראת שינוי ולהתחשב".


“אבל אני לא רוצה", באה לי בתי בחיזיון. "היא לא רוצה" אני מדווחת לאילנה.


"ההורה צריך לתת תחושה שתסכול זה חלק מהחיים שלנו. אפשר לדבר על זה: על צער, תסכול, עצב. יש הורים שימלאו כל משאלה כדי למנוע תחושות כאלה או מצבים שיגרמו לתחושות כאלה, אך זה חלק מהחיים. לא צריך לפחד מזה".

אז איך בכל זאת  נשים גבול תוך שמירה על שותפות והבנה?

להסביר. "אתה לא יכול לתופף בתוף כי כואב לי הראש", "אני נפגע מזה". יש בילד הרי גם  הרצון שההורה יאהב אותו. נסביר את זה על רקע היחסים בינינו, זאת לא הנחתה.

כדאי להקל על הילד, לתת פרס או 'משהו טוב'.

 "יש דברים שאני מחליט"- הורה יודע ומגן. בהחלטיות ותקיפות לעמוד על דברים שיכולים לגרום לצער זמני- אך יחד עם זאת לתת את התחושה שישנה סמכות שיודעת מה טוב.

לתת אפשרות למחות, להצטער. להבין, למשל, שהילד לא רוצה להישאר בגן. מותר לך לבכות, אך יחד עם זאת יש דברים שחייבים לעשות.

לתת לילד אפשרות לבחור: בגדים, אוכל וכד'. במה שקשור לעצמו ולא מהווה מטרד לאחרים או סכנה לעצמו.

התקפי זעם

היא על הכביש, רוקעת ברגליים. אהה, רגע. היא גם צועקת לתוך שלולית "לא רוצה מעיל!!!”

את פליישמן זה לא מצליח להבהיל. "התקפות זעם זה דבר מורכב- לפעמים זו הצטברות של עלבונות ופחדים, זו לא תגובה דווקא על תסכול רגעי. אם יש כאלה התקפים- צריך לחשוב על כל הסיטואציה, על כל  המערכת יחסים בינינו, לחשוב, איפה הילד נפגע", מסבירה פליישמן. "ההורה צריך לנסות למנוע מצבים של תסכול, להתחשב בעייפות, באורך הזמן שאנחנו נמצאים בחוץ. סדר יום קבוע, הכנה של הילד למה שהולך לקרות וערנות למידה שהילד יכול לשאת מצבים, מאוד עוזרים. כשהתהליך טוב, הילד מתחיל לפתח רצון משלו, סקרנות, מגלה את הטמפרמנט שלו".


למי שהצמדת 'גילוי' ל'טמפרמנט' גורם לאי ספיקת לב, מעט בשורות טובות. בסוף, כנראה, זה נגמר ואנחנו אפילו אמורים להרוויח מזה, כפי שפליישמן מסבירה, "התהליך הזה מאפשר גם להורים להיות עצמאיים יותר. עד אז האימא הייתה עסוקה בסיפוק הצרכים של הילד, עכשיו היא יכולה לחשוב על עבודה וחברות. החיים הזוגיים חוזרים קצת לקדמותם".


ואם עדיין קשה, גיל שלוש כבר לא כל כך רחוק....

להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites