ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


על ילדים וטלפון נייד

החששות מכיתה א' היו מוגזמים מידי – הילדה השתלבה יפה, מצאה חברות, למדה לקרוא וגם לאסוף עלים. אבל אז התחילו הדרישות. למה לדנה יש, של איה יותר גדול, של מיקי גם עושה תמונות. ענת בן משה ומלחמתה הצודקת בטלפונים הסלולאריים
ענת בן משה

הבת שלי הגיעה לגיל המופלג שש. כיתה א' 2. רק לפני כמה חודשים דרכה רגלה הפעוטה במערכת החינוך. מאז היא הספיקה ללמוד לקרוא (כן, היא ילדה מוכשרת במיוחד, לא אכחיש), לכתוב עקום, לאסוף עלי סתיו ולהופיע בשלוש הפקות בית ספריות. אין לי טענות למערכת עדיין, המורה נחמדה, המנהלת מקסימה והשיעורים חביבים בעיניי.


הבעיה היחידה שנוצרה מאז כניסתה בשערי הברזל של בית-הספר היתה חשיפתה לעולם סלולארי. עולם בו ילדות נחשקות מכיתה ג', לבושות על פי צו האופנה מסורקות למשעי פוסעות מדי יום כשהן אוחזות ביד אחת בילקוט בית-ספר וביד השניה משוחחות במרץ במכשיר סלולארי משלהן. מאותו רגע שנחשפה בתי יחידתי לפלא, החלה המתקפה – הבו לי מכשיר פרטי משלי, עם מספר שהוא אך ורק שלי ורצוי שיהיה דור שלישי.

סמל סטטוס בגיל 6 לא גידלתי אותה בכפר, ולא במצפה בגליל, אלא כאן במרכז תל אביב. שכונה קטנה ושקטה, מורכבת ממשפחות שמייצגות את כל עם ישראל: בורגנים, עשירים, עובדים זרים, אמהות חד הוריות, משפחות רב מיניות, צעירים, מבוגרים – מכל צבעי הקשת ומרבדי העשירונים. גם את מכשיר הסלולארי היא מכירה היטב מיום היוולדה כבת להורים קרייריסטים שמנהלים את חייהם כרשת תקשורת (טלפון, סלולארי, אינטרנט, ביפר ואבא שנוסע לחו"ל עם טלפון לוויני). אז מאיפה הגיעה התשוקה האדירה הזאת ל"מכשיר משלי"? לאלוהי המותגים וסמלי הסטטוס פתרונות.


מאז, כל יום עם חזרתה מבית-ספר התשובה לשאלה הבנאלית "איך היה היום בבית-ספר"? הפכה להיות רשימת אינוונטר של הפלא הסלולרי. "אמא, לדנה ואיה מכיתה ד' יש טלפון משלהם. ואת לא יודעת מה קרה!! גם נועה מהכיתה שלי, והיא רק בכיתה א' – קיבלה מכשיר טלפון כחול משלה!! לא אין לנו שיעורים היום, המורה היתה חולה", כך מדווחת הילדה בעיניים נוצצות.

האגודה למלחמה בסרטן אנחנו מצידנו פתחנו בקמפיין "סלולארי מסרטן", בו אנחנו מנצלים לטובתנו את נטייתה ההיפוכונדרית של הילדה, הבקיאה בכל עולם המחלות, ומזהירים אותה מההשפעות המקרינות של המכשיר. ההסברים עזרו לתקופה קצרה בה הסבירה לכל בן משפחה שהתקשר לשוחח עימה שכדאי לעבור למכשיר הקווי כדי שלא ילקו בסרטן באוזן. גם זה נגמר מהר מאוד.


אתמול עם חזרתה, הודיעה הילדה שבחנה בקפידה את כל בנות המכשיר הפרטי, ערכה איתן בירור רפואי מקיף – ולאף אחת מהן אין סרטן. לפיכך, ובהתאם לזאת הגיע הזמן שנרכוש גם לה אחד כזה, ורצוי מכשיר שיש בו משחקים, מצלמה, וידאו ופאנל אדום משובץ באבנים טובות – בדיוק כמו שיש לילדה ההיא מהכיתה המקבילה.


ניסינו להסביר לה שאם היא רוצה לשוחח עם חברותיה (אותן היא ראתה במשך כל היום בבית-הספר) היא יכולה לעשות זה מהמכשיר הקווי בבית, אבל מאוד מהר הבנו ששיחה ותקשורת  - המטרה לשמה הומצא הטלפון, הוא השיקול האחרון שמעניין את הילדה שכל חפצה הוא בסמל הסטטוס החדש שהגיע לבית הספר.

ככה זה כן תשובה בשלב זה החלטנו לחזור לאסכולה הותיקה של הורינו. לא, כי ככה. וככה זאת כן תשובה. לא נקנה לך טלפון סלולארי לא עכשיו ולפחות עד כיתה ו', וכנראה לעולם לא. יכול להיות שבדור הבא, אצל הנכדים שיגיעו, הסלולארי ייכלל כבר בחבילת לידה, אבל כרגע אנחנו מעדיפים לדבוק בפער הדורי ופשוט להתנגד למהפכה הטכנולוגית. תשובות הגיוניות לאיסור כבר נגמרו לי. גם לעצמי אני לא ממש יודעת להסביר את הרתיעה שמתעוררת בי ממראה ילדות ענודות בתכשיט החדש.

להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites